משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
- אליעזר, הגמל, הצעיף והעדי
- ברחוב של ילדותי
- הידיים והרגליים - מדרש זיקוקין
- "פרא אדם"
- את אשר הגבתי לשווא
קשור אלי
- [ליצירה] לליאורה ! נפעם ונאלם ואולי מוטב כך. ביריעה שפרסת, מצויים לכאורה המון מרכיבים הזועקים לקשור בהם קצוות. כך או אחרת, דעי לך, שזו זכות עצומה להקים משפחה בארץ ישראל וכנראה לא בכדי רק את נותרת לכך. שהרי כשמך, רק את נותרת להעלות אור גם בעבור יקירייך [ליצירה]
- [ליצירה] לזיווה גל ת ו ד ה [ליצירה]
- [ליצירה] לליאורה . כללת בתגובתך ענינים שונים ונכבדים. אינני בטוח שיש בידי להשיב תשובות מספקות. יחד עם זאת, לפחות לענין העיקרי, חשוב לי להשמיע את דעתי. אותם חרדים שבהם את נפגשת ברחוה והם מסבים פניהם . הם עושים זאת לא בגלל שהם בורחים מהתמודדות של אמת ביצר. גם ! אבל לא בעיקר. הענין הוא מורכב יותר. התורה מלמדת אותנו שבענינים שכאלה. יש לעיניים השפעה אוטומטית על המוח ["אשר אתם זונים אחריהם"] ולכן גם מצינו את הדיבר : "לא תחמוד" במילים אחרות עצם זה שגבר מביט באישה ובפרט באשה שמתהלכת ברחוב בלבוש פרובוקטיבי אם הוא רוצה או לא רוצה ואפילו הוא גם "גבור" המתגבר בד"כ על יצרו משהוא במוח שלו מתרחש בנושא של "חמידה". בכלל חז"ל אף הקדימו להזהירנו: "שאין אפוטרופוס לעריות" ולכן הגדרות לגיבהם חייבות לכלול טווחי בטחון רבים לפיכך אותם החרדים נמנעים מלהקלע לאותו תהליך כמעט אוטומטי שעלול להוביל לפחות להפרת הדיבר: לא תחמוד. מזוית ראיה שכזו, זכותם של כל אותם שומרי המצוות לשמור את עיניהם. אגב אין איש בעולם שיכול לומר אני מסתכל תמיד ואני אף פעם לא חומד. הנכון הוא שאם "שמירת העיניים" כאמור, מלווה בפגיעה של הזולת בכל מיני אופנים שחלקם תיארת את, הרי ששכרם יצא בהיפסדם [ליצירה]
- [ליצירה] רבותיי הנחרצים רבותיי הנחרצים נעים עד מאד להתחמם באורו של הקוצנזוס המורשתי אשר עמל בדוקטרינציה מכוונת להאדיר את גדולי ישראל ולשלול לגביהם כל פרשנות סוברנית אחרת ולא רק לגדולי ישראל ראה את האדרת דור המדבר ולפניו כ"דור דיעה"... הכעס, העולה מתגובותיכם [שכשלעצמו די מובן] אומר למעשה הכל. ה"בטן" אצלינו מקדימה לקפוץ . אנחנו כמו ריפלקס מותנה יודעים להציב מתרס כנגד כל ווריציה שאינה מתישבת עם אותו ה"שרשור" הכולא של הפרשנות הקלסית. והנה שוב הוכחתם שליטה בשליפה מרשימה של פרשנות אדוקה ולולינית, אשר שבה אונסת את הכתוב ובונה לנו קונסטרוקציה של "כוונות טובות" . אבל לעזזאל, מילה אחת לא טרחתם להביא מהמקרא גופו, ממנה ניתן יהא להבין וללמוד מה היו אכן כוונותיו של אהרון לכתחילה ובדיעבד . ניצן ופרח, ממשיכה להתיחס למימד הלא רלוונתי ל"עונש". כאילו הסיפור המקראי ולקחו מתחיל ומסתיים בזה . מה עוד שאף לגופם של דברים אין היא מדקדקת נכוחה שהרי מתגובת יוסף המאסף ברור מה היה עונשו לכאורה של אהרון.[ובכלל לענין זה אין אנו בתחום הדעה] אגב ניצן . הטרגדיה של שאול אשר הינה מאלפת לא בכדי סמכתיה לכאן . [לא מעניין כי מדובר בכהן ראשון שנכשל ובמלך ראשון שנכשל]. צר לי אך גם לענין זה את פספסת את עיקר מגמתו של המקרא. אין את עושה את האבחנה המתבקשת בין המימד האישי לבין המימד הסמלי שהמקרא "גוזר" על דמויות יסוד במקרא. שאול היה אכן משכמו ומעלה אך בכוונת מכוון נבחר הוא לשמש כמלך ראשון כושל, על מנת שמכאן ולהבא משיח ה' האמיתי והנכון לעולם לא יחזור על טעויותיו הקריטיות . עם כל הטרגדיה האישית שאול כמו אהרון שיחק את הדמות שהמקרא יעד לו . וכל עוד לא יהא בנו האומץ לגבש הסתכלות שונה ואחרת לגבי שני המימדים כאמור, לעולם נמצא כמי שחוטאים לאמת ולתכלית המקראית.[אגב הסימבוליקה הזאת שמשיח ישראל טובח בהמונים ולבסוף אף "טובח" בעצמו - בחרבו, לא זועקת למיצויה הערכי הפילוסופי. אם כן ברובד הסימלי ביקשתי לחדד בין משה ואהרון בעיקר משום שההאבחנה כאמור יש לה השלכות אופרטיביות גם לימינו אלה. ולא רק לחדד אלא להצביע על השלימות שנבנית מכח שניהם יחדיו .אחד הבא מן החיוב מכח של מעלה ואחד הבא מזוכך מהשלילה מכח של מטה . להזכיר משה לכתחילה ביקש לגלגל השליחות על אהרון ומה השיבו ה' :לכל אחד יש את משבצת היעוד והתפקיד שמוכנה לו : הוא יהא לך אך ל"פה" ואתה תהא לו ל"אלוהים" גם להיבט ראשוני מכונן זה ישנה השלכה עקיפה לענינינו... הרשו לי לסיים במה שכבר רמזתי . תורת ישראל, הנה תורת אמת. אין היא מחפה על שום טעות , משוגה או חרפה. נסיונות הטיוח ההסטוריים היתה להם מטרה ותכלית טקטית מובנת ואפילו הצדקה. אותם "גחלים", נחוצים היו בגלות המרה כדי להתחממם לאורם . בעידן של גאולה, הולך ונערם אור מזוקק יותר . אורה של האמת המוחלטת. ודין הוא, שהמחויבות לאותן גישות פרשניות קלסיות לפחות, לא במה שנוגע אופרטיבית להלכה שהתגבשה, כי אט אט נצא משביים המעיק . תורת ישראל ביקשה ללמדינו לדורות, כי אין מושג של גדול בתורה שאננינו טועה ושוגה . אין כל מקום ל"האליל" את גדולי ישראל לא בהווה ולא בעבר. גם הם מועדים לטעויות ואצלם אף "קו המשוגה" הינו כחוט השערה, התלוי על בלימה לא יעלה על הדעת, כי משהו ימעד בפלילים וכולם יצרחו אחר הרב כי הוא "זכאי" ... על כן, כך אנו נראים וכך מתרבה חילול שם שמים וחבלי הגאולה"מתהדקים" עלינו יותר ויותר. [ליצירה]
- [ליצירה] ליאורה, תודה על התיחסותך [ליצירה]
- [ליצירה] לאבי , כמי המכירך, היטבתי להבין את המשמעויות בין "פיתול" ל"פיתול". בעיניי יפה ומקסים -כתמיד. [ליצירה]
- [ליצירה] לאסף ארצי. תודה על תגובתך ועל הרעיון המשלים . לצערי בגלל לחץ בזמן, את רוב הרשימות, אני מקליד בחטף ובציטוטים מהזכרון בלבד, כך שוודאי בעוד רשימות אני מצטט כנראה, שלא במדויק . על כל פנים הערתך במקום ושוב תודה. הערתך תאפשר לי להתיחס להיבט משלים נוסף. אחד השאלות שהטרידו אותי מדוע אהרון עושה שימוש ב"נזם" במקום ב"עגיל" . ונראה לי שהשימוש כאמור, בא לבטא את הטכניקה של "משיכת זמן" שהרי. "נזם" = "זמן". אהרון ביקש לעבוד על תודעתן של הנשים שיתמהמהו ושמא בינתיים משה יגיע. והנה גם בענין זה הקדימו נעשה לנשמע. ולא ירדו לעומק הדברים. ולא רק זאת ביקש אהרון גם לרמוז ושוב בעיקר לנשים על מקומו האופיני של ה"נזם" - באף. שבמעשיהן גורמות הן גם לחרון אף נורא [ליצירה]
- [ליצירה] לדוד, תודה על תגובותיך. יש בידי להשיבך ענינית [גם לגבי "ראשית דעת" - אלו הנשים]. אך שבת בפתח. אולי בהזדמנות אחרת [ליצירה]
- [ליצירה] לאהובה ולאמילי - תודה ! [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך. אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא]. היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה. והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד" היא שוב משיבה "שלום" ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו. וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו. ביטוי עז ביותר להבהיר כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם.... ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני: "ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי : "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" עד כי נאמר כי איש האלוהים: "הלך אחריה" הליכה זו מסמלת יותר מכל : שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך [ליצירה]
