[ליצירה]
שרף יקר.
התוודות קטנה. בעיני עצמי לא חכם אני . מימיי לא חישבתי בקהלם ואף הם בחכמתם גרשוני מהסתפח אליהם.
כך שאמת בפיך , נסער אני וחמתי עדיין לא שכחה.
ובהחלט אמונים עלי גם דברי חז"ל שכל הכועס מיני גיהנום שולטים בו, ומלחמתו לשוב ולשלוט בהם וגם בזה
אין כשרוני ניכר. כך או כך,
ממרום גילי ומעומק נשמתי אני יודע, שהנם טועים. שאתם מאבדים פורופורציות.שמבלי משים אתם פוגעים בקודשי קודשים.. אתם מכרסמים בנכסים איסטרטגיים בעבור "ניחום" טקטי עלוב
אין מהפכה, וודאי לא בסדר גודל שכזה, כמו של הציונות[לחדש עם, לחדש שפה ולחדש ארץ], שאין בה צללים , פכים כואבים ומעיבים.
אך מכאן ועד לחבר תשליל כזה נבוב ומחפיר, כותרת מצמיתה של: חלול השואה, חילול מושג הקודש של ה"שמחה" שרק בה ניתן לעבוד את ה'. והכל בשביל להכות בהם שוב, בציונים הכופרים.
אין מרחק ואין בכלל דרך...
תחשוב על זה.
הנוראות של דור המדבר בדרך לגאולה, היו גרועים לאין שיעור מכל חידלוניהם של אבות הציונות .[ ההם עבדו עגל זהב והאחרונים עבדו את אדמת ארץ ישראל חוננו את עפרה לקיים "וכיפר אדמתו עמו" ובעבור כלל ישראל].
ובכל זאת חז"ל רוממו אותם את דור המדבר לכלל : "דור דעה".
ואתם לא הותרתם דבר שלא הטחתם בשליחיה של ההשגחה לקיים את ה"אתחלתא"
ולבסוף קראתי היום את הראיון עם הסופר יורם קניוק [בידיעות] אשר התבטא ואני מצטט מהעיתון :
"איך יכולה מדינת היהודים לחיות עם אלוקים שרצח שליש מעמה".
עתה שרף יקר, אולי תרד מעט לשורש אומללותי, שאני צריך לחיות בתווך, בין שני אמירות קוטביות ואומללות אלה של קניוק מכאן ושל המסונגר שלך מכאן.
ולוואי ותשמחו עם כלל ישראל בשמחת החג ובאמירת ההלל עם ברכה ותכוונו גם למפעלה ופועלה של הציונות .
ואם פגעתי בך וכנראה שכן, אבקש מחילתך
[ליצירה]
לניצן ופרח זו האמת במערומיה, ללא כחל וללא סרק.
זה - לא יצירה ולא סיפור .
גם הכותרת "רשימת מכלת של חיים" , מנסה לרמז על ראשי פרקים בלבד. ללא כל מגמת "סוף" ספרותי.
ושוב ,זה סיפור אמיתי.
והוא נרשם בהקלדה ספוטנית, בהתהוות ממש, ללא כל כוונת "יוצר" ויומרות של יצירה.
לבד אולי מרצון לפרוק ולחלוק ואולי לעורר מהרהוריפ פילוסופיים, שלעיתים בין שני נקודות שהן לעיתים אחת [ אלוקים מכאן ואבא מכאן] האדם נקלע לעיתים לריק נורא ובלתי מובן
[ליצירה]
לשרף
בס"ד אין כל סתירה.
רק לנו ילודי אישה הראיה הנה חד ממדית וערכית. בראיית האין סוף הכל בערבוביא, וב"בליל" הבלתי נראה לנו, בסופו של דבר, הרע היחסי מתבטל בפני הטוב המוחלט יותר
הקב"ה אמר על משה ואהרון : "על אשר מעלתם בי".
ובכל זאת הראשון: עבד נאמן שלא היה כמוהו ואף לא יהא:
תמונת ה' יביט והקב"ה דבר בו פה אל פה. והשני כמאמרך "בחיר ה'" ושר השלום,שאין מטבע של שלום מתקיים בעולם בלוא סגולתו וחתימת ידו
ובכל זאת, ביקשה התורה בכוונת מכוון, לחדד גם את טעויותיהם של שני גדולים אלה, והכל על מנת שנלמד ונפיק הן מהטעויות והן מהעונש את שראוי לנו להפיק לדורות.
על דרך הכלל, שאין ילוד אישה שאינו טועה [רק גדולי תורה של היום אף פעם לא טועים]
לענין הפרט במקרה זה [אהרון], ביקשה לכאורה התורה לרמז לנו, כי כהן ונביא אשר פועלים תחת כניעה לעם לא רק מועלים בתפקידם, אלא שסופם שהם הם אשר מוליכים את העם לעבוד עבודה זרה
[ליצירה]
לכנפי שחר - תודה על התיחסותך. חששתי לרגע שהדברים כלל לא מובנים.
והנה שמת לב אפילו לצירוף : "יגיעת המראות", שתוסס בתוכי מאז שעמדת על דעתי - כמשפטן.
תודה לך
[ליצירה]
מקסים. ואם אפשר כדבריך להוסיף "לקח".
הביטוי "להעלות" ביחס לנירות בא לרמז ולהקביל את המנורה כפונקציה רוחנית עלי אדמות, לאותה שמש בראשית, המאירה פיזית לכל היקום.
כשם שהשמש עולה ויורדת כך מצווה אהרון ודווקא שהיא יורדת וחשך פיזי יורד לעולם שיעלה ויאיר מאורה הרוחני של המנורה לכל העולם.[לכן גם אהרון - סמל לשלום]
והנה "נר אלוקים נשמת אדם" . כל אדם . וזה המסר של פרשת בעלותך שאין אורה של תורה עולה רק לישראל אלא לעולם כולו.
משום שמדובר ביעוד ושליחות על, ה"מתרוממת", הרבה מכל הפונקציות הפולחניות האחרות של אהרון, באה פרשה זו כהמשך לסופה של הפרשה הקודמת, לפיה משה שומע את הקול מדבר אליו משני הכרובים .
ולא נאמר מה דיבר איליו ה'.
וברור, כי זה הדיבור וזה המסר
[ליצירה]
לאסף ארצי.
תודה על תגובתך ועל הרעיון המשלים .
לצערי בגלל לחץ בזמן, את רוב הרשימות, אני מקליד בחטף ובציטוטים מהזכרון בלבד, כך שוודאי בעוד רשימות אני מצטט כנראה, שלא במדויק .
על כל פנים הערתך במקום ושוב תודה.
הערתך תאפשר לי להתיחס להיבט משלים נוסף.
אחד השאלות שהטרידו אותי מדוע אהרון עושה שימוש ב"נזם" במקום ב"עגיל" .
ונראה לי שהשימוש כאמור, בא לבטא את הטכניקה של "משיכת זמן" שהרי.
"נזם" = "זמן".
אהרון ביקש לעבוד על תודעתן של הנשים שיתמהמהו ושמא בינתיים משה יגיע.
והנה גם בענין זה הקדימו נעשה לנשמע. ולא ירדו לעומק הדברים.
ולא רק זאת ביקש אהרון גם לרמוז ושוב בעיקר לנשים על מקומו האופיני של ה"נזם" - באף.
שבמעשיהן גורמות הן גם לחרון אף נורא