משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לגוד. מקווה שהפעם משכנע בס"ד. אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר . ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר. רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם". אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה. אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם. אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...] הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי. מדובר במתח מובנה של תנגודת. לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב". זה מה שקורה לדתות מושחתות . וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו [ליצירה]
- [ליצירה] תודה אהובה על תגובתך. אני מאמין כי בידינו הדבר ומוטלת עלינו החובה כולנו להמשיך ו"לטפטף" ללא הרף. ואשריך גם את על כתיבתך [ליצירה]
- [ליצירה] לדוד מסכים אתך. השורה : "מזל שיש אלוהים " נכתבה במשמעות דואלית גם ובעיקר לכך שלכל הנ"ל יש משמעות עצומה דווקא בגלל שיש אלוהים, שאם לא כן היינו חיים באומללות אין סופית וללא כל תוחלת. הסיכום : "מזל שיש אלוהים בא לצבוע את הכל באור יקרות. וכמו גם לסמן "כתובת על" לכל מחנק שמקורו הישיר אנושי [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר משב רוח נידף של גן עדן אבוד. תמיד תמיד נתגעגע וכשנגיע וננסה לאחוז לממש. הרגע תמיד יברח לנו שוב. ימוג אל הריק הכואב. אל המחוזות האבודים של געגועי האין סוף. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהב התורה ומקרבה לבריות לאהוב שמים וארץ [ליצירה]
- [ליצירה] אמילי , תודה ! [ליצירה]
- [ליצירה] מסכים עם דוד. נמנעתי לכתחילה מלהתייחס משום שחשבתי שזה נושא כל כך רווי ומורכב שאי אפשר למצותו על רגל אחת. ובכל זאת . התורה שהיא גם ספר תולדות האדם יודעת מהות ועוצמת יצריו של האדם לפיכך הקדימה להנחותינו בענין זה תוך קביעה חלוטה לאמור : "ולא תתורו אחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם" כשעינו של האדם רואה את פניו של היצר היא מרצדת תת הכרתית ומחוללת בו באדם תהפוכות בלתי נשלטות ואנו הופכים למעשה כאותם ה"מרגלים". והתוצאה החלוטה היא : "אשר אתם זונים אחריהם". לכן ניתן לנו "פתיל התכלת" שבדיוק כך נתפתל ונסב ראשינו לתכלת השמיים.... [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל תודה את צודקת המילה בשקט כאן אולי מטעה הכוונה הייתה בשקט נפשי יחסי. מאופקת ובעלת שליטה כמעט מוחלטת. [ליצירה]
- [ליצירה] ליאורה, תודה על התיחסותך [ליצירה]
- [ליצירה] ליאורה לא כל מדרש יש לקבלו. וודאי לא בעת הזו, מדרשי אגדה בדרך כלל נועדו לשמש גחלים לוחשות לדורות ראשונים להנחם ול"התחמם" בהם לאור מוראותיה של הגלות הארוכה. וכל זאת, עד יגיע השלב הראוי במסגרת התהליך ומלאה הארץ דיעה את ה'. לכן גם לטעמי המושג "מדרש" נולד מצירוף של "מדי - רש" כלומר תיזה שתולדתה מחמת לקונה חוסר "עניות" שבידיעה ברורה. על כל פנים לא כל מדרש מקבלים אותו כפשוטו וניתן בעמל לפרש בסופו של דבר את המדרש כמטפורה [ליצירה]
