איש לא יֵדע בבוא עת לכתנו שאנחנו היינו פורצי דרכים. כשההר מתפרץ והלבה גועשת ורבים וטובים נמסים, דועכים.. להמשיך לטפס זה ללכת גם נגד קולות שבפנים-- אמיתות מתרסקות, לעלות, להחניק הזיות מטריפות ידיעות מורכבות תובנות מוצקות- בלי הבט לאחור לא אל להב החרב לא אל זרם- שוצף וסוחף אלי חוף כי למטה בתוהו שם סדום נהפכת וכלום לא מובטח שם למעלה, אין סוף.. רק קולות וברקים ועשן על ההר והקול הקורא מִני אז "אנוכי..."-- ואיש לא יֵדע בבוא עת לכתנו שאנחנו היינו פורצי דרכים.