בס"ד

כל פעם שאני חוזר מחו"ל
אני חש צורך לבכות כמה ימים
מן עצבות קמאית שכזו
שנובעת כנראה מהדיסוננס הבלתי ניתן לגישור
בין תפיסת האין סוף האלוהית
לתפישתו היחסית והעלובה של לאדם.
אני מתקשה לכייל ולייצב את הנפש בחזרה.
אותה הנפש שלימדה ואלפה עצמה:
כי אין כמו ארץ הצבי
אין כמו ארץ מכורה.
ועשיו אחרי כעין "בגידה קלה"
ומתוך הסחי של רגשי האשמה
אני שב לגייס עזוז.
חש צורך לפייס עוד יותר את ארץ מכורתי.
להמשיך לקושש בדלי רעיונות
ולהטריד בהם בני אדם
אט אט אשוב שוב
להציע אותה "למכירה"
אשוב להלל אתפאר הסחורה"
אשוב לשווק את הארץ המיוחדת הזו
שצריך בה גם ראייה של עיניים אלוקיות
בשביל להכיל ולהפנים את כלל סגולותיה:
"והיה כי תבוא"