ביום המפץ הגדול , ביום ההארה של הגאולה השלמה, נשוב ונדע עד כמה היהדות הוליכה עצמה שולל בתפיסות שגויות ונוראיות . מי שסבור כי בידינו מצוי לכאורה כיום,המפתח של אמיתה של תורה ,כי אז איננו יודע עד כמה הוא טועה.
מגילת הסתר וחג פורים היה הרמזור ההיסטורי האדום רמזור מיותם
כי כל דשדוש בגלות סופו שואה איומה .
והנה מה לא ייחסו לחג פורים חוץ ממסר ערכי והיסטורי חשוב זה .
מרדכי כמו אברהם לפניו, הפך לגיבור על ולדמות שאין בה שום רבב.
ולא היא.
הוא שבזחיחות דעת פילוסופית הביא כמעט כליה על עמו .והוא גם אשר לא הבין בי רמז ניתן לו שאם באמת הוא חרד לדמותו וערכו של האלוהים שרק לו עליו להשתחוות כי אז עליו לנצל מיד את הסיטואציה שבה מרחף גזר דין של כליה ולנהיג את כל הצאן מזרחה לארץ ישראל להשתחוות שם לאל הנכון ודווקא במקום משכנו בירושלים.
לכל אורך ההיסטוריה לא הפנמנו את עיקר המסר :כי גלות היא קללה נחרצת, שצריך לעשות הכל כדי לברוח ממנה. משל אסיר האסור בבית האסורים ושם הוא הולך וכלה ועליו מוטלת החובה לקדושת חייו. לעשות הכל כדי לברוח ולהציל את נפשו.
שום עונש לא מצדיק פאסיביות והשלמה של הכנעה טוטלית
וודאי אמורים הדברים לגבי הגלות המרה.
והנה למרבה הצער ,השטן ההיסטורי הצליח להטל ולעבוד על חלק ניכר ממנהיגינו האורטודוקסיים . ואלה במקום להבין את אותה מגמה קיבלו את הגלות כמצוות אנשים מלומדה כגיזרה שאין כביכול להתנגד לה. ונתנו את האות להשתרש בה בגלות. עד אם לדידם,יערה עלינו אור ורוח ממרום.
וכך אותו מודל ומסר "רמזורי" שחג פורים בא לשקף ולבטא פוספס שוב ושוב עד לשואה האיומה
הרמז של גירוש ספרד לא הובן .
הרמז המחודד יותר והפעם עם ראש חץ לארץ ישראל - בדמות מסעי הצלב ושוב הרמז לא הובן . וכך היו עוד שניים או שלושה רמזים היסטוריים נוספים בטרם נחתה עלינו אותה "הרעה של אחרית הימים", כפי שגם מופיעה בפרשת וילך בתורה - השואה האיומה.
רק בשביל להמחיש במשהו את נטיתינו לפרש גם כתובים באורח מגמתי בין השאר,כדי להצדיק המשך האחיזה בגלות.
ניקח לדוגמא את הפסוק שלהלן, ביחזקאל :
"לכן אמור כה אמר ה' כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם"
והנה אלה הנוהים אחר מנעמי הגלות ונוחותה, הזדרזו להתנחם ולפרש כי אין "מקדש מעט", אלא בית הכנסת.
וכי בית הכנסת שבגלות הוא תחליף הגם זמני לבית המקדש.
ואין לך שיבוש מקרא נורא מזה.
הביטוי "מקדש מעט", אינינו מתייחס כאן לדבר מה דומם.
אלא לקב"ה עצמו.
כאילו ביקש הקב"ה להזהיר אותנו ולומר:
דעו לכם ,איננו "בר קידושין" בגלות לטווחים ארוכים .
אלא אך לזמן מועט
משל תלמיד הננזף והנדרש לעמוד בפינה.
כאילו ביקש הקב"ה לומר לנו :
הקידושין בין עם ישראל לבינו, ימשיכו עוד מעט זמן בלבד בבגלות.
וכי אם חלילה לא נעשה את המתבקש לשוב הבייתה למקום המקדש הקבוע בארץ ישראל המקדש הזמני בגלות לא ישרוד באשר כאמור תוחלתו זמנית ומועטה.
הנה כי כן
"ואהי" : אינינו אפילו אוהל .
ו"המקדש מעט", אינינו בית כנסת של קבע .
הקב"ה למעשה ביקש להקדים ולהזהיר אותנו בביטוי : "מקדש מעט" .
כי לא ימשיך לאורך זמן להיות מחוייב לנו באותו ה"קידושין" והברית .
וכי אם נהפוך את הגלות לביית הוא לעולם לא ידור איתנו ובתוכינו שם. מנקודה ועד ל"הסתר פנים" של השואה איומה שפקדה אותנו "באחרית הימים" דומה שקצרה מאד הדרך
