. כשהלוחות מאבן הכרובים זהב כי האדם - זהבPM

דומה שמשפט המפתח להבנת סודם של הכרובים הוא : "מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו.
במילים אחרות פרספקטיבה חיונית להבנת הכרובים והפונקציה שלהם היא קודם לכל פיענוח מהותה ותפקידה של ה"כפרת".
שהרי גם בהמשך ממשיך המקרא להופכה כחלק של עיקר : "סוככים בכנפיהם על הכפרת" וכן "ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרובים".
אם כן דווקא בארון שמכיל את התורה והמצווה ואת לוחות הברית באה התורה לומר יש דבר מה שהוא מעל הארון ויש אמצעים שיכולים לחפות על "קצותיו" והם הכרובים המסמלים את נזר הבריאה את האדם שזכר ונקבה ברא אותם .
במילים אחרות בידינו ליצור כפרה על כל החטאים אם רק נהפוך לחברת מופת המקדשת שם שמיים
אם כך הכפרת הינה מן מכניזים מטפורי של כפרה איזון ומחילה ליישב הדורים בין שמים לארץ ושהיא למעשה כפותה לפונקציה הנכונה של הכרובים.
אומרת למעשה התורה בכפרת ובכרובים יכולים אתם להפר את התורה על מצוותיה הפולחניות,מקצה אל הקצה ובלבד שאתם נוהגים זה אל זה באנושיות וחיבה [פניהם איש אחיו] כי אז הכל מתכפר לכם באמצעות הכפרת כביכול ואז אין סכנה לנתק בינכם ובין ה´ [כל אשר אצווה אותך]
והנה גם היום אין משיגים עד תום מעלתה של האחדות, הערבות ההדדית והצדק החברתי שהם נשמת אפה של זו הגאולה,שאם מקיימים אנו ופניהם איש אל אחיו גם אם רובינו [כרובים גם מלשון רוב] חוטאים הכל מחול והקב"ה לא ינטוש אותנו

 

2. פשוט הקב"הרצה לרמז לנו על עיקר וטפלק

אחת הסוגיות החשובות הינה המתח בין מתן לפולחן לבין המתן לאדם .
לפיכך ביקש הקב"ה לרמז תרומת הפולחן בחזקת טפל והמתן לאדם הוא הוא עיקר.
ולא עוד מי שנותן בד"כ לאנשים הוא אשר גם יתן לי
אם כן,התיאור המקדמי כתנאי של "איש אשר ידבנו ליבו" : תנאי המתבטא במילת המפתח : "מאת" , הינו תיאור של מצב נפשי תמידי של איש שליבו נודבו תמיד לתת למי שצריך ונזקק.
הביטוי כאמור איננו משקף אופוריה רוחנית של רגע לפולחן של בניית המשכן.
הקב"ה רוצה לקבל רק מאנשים שאצלם פועם הלב תמיד לנדבה .לכאלה שמבינים ש"תרומה" "לי" היא "תרו - מה "
חפשו מה חסר לבניי ותנו להם .
אם כן ,תמיד זה העיקר לקיים תרו- מה לחפש מה חסר לבניו של הקב"ה ולהשלים צורכיהם ומתן זה לנצרכים שווה בעיני ה´ כתרומה לו אישית ["תרומתי"]
לכן גם פרשת תרומה באה אחרי פר´ משפטים

הסוד המוכמן בקודש הקודשים -
בבנית המשכן יש זרימה הפוכה מנמוך ביותר - המזבח שבחצר [שהפונקציה שלו תתבטל בעתיד] אל הגבוה ביותר הכרובים שמעל הארון ואי אפשר לפענח סודם של הכרובים בלי הכפרת .
ומה שהיא הכפרת מסמלת
הכפרת כפי ששמה מעיד עליה היא מנגנון מיוחד ויחודי של כפרה והיא פועלת כמחיקון על בהתאם להתנהגות הכרובים [המסמלים אותנו]- כפונקציה מוחלטת .
אם כן במה דברים אמורים
אנו מנועים מלבנות צלמים והנה בלב ליבו של קודש הקודשים הורה הקב``ה לבנות לכאורה ``צלם`` כפול - הכרובים .
אלא שזה בדיוק הענין הקב``ה יש לו אך צלם אחד "צלם אלוקים" הוא הוא האדם שמורכב משניים זכר ונקבה וההם הם ה"כרובים" .
מבחינת הקב``ה הכרובים המסמלים את האדם הם מעל לארון. הקב``ה לא בדיוק חפץ באמת בפולחן והוא ביקש להעביר מסר זה באמצעות הכרובים .
ביקש הקב``ה לומר לנו דווקא במעמד הראשוני ההסטורי של בניית עיקר הפולחן:
דעו לכם אם אתם מקיימים : ``ופניהם איש אל אחיו`` גם אם אתם עושים כל העברות פולחן שבתורה הכפרת תכפר עליכם ומובטח לכם שהקשר שמתקיים בין הקב``ה לעם ישראל באמצעות הכרובים ולמה שהם מסמלים לעולם יתקיים.[זכרו תקופת אחאב]
מכן לקח גדול שאבד לנו במבוכת הפילפולים האין סופיים :
לא הפולחן עיקר אלא נזר הבריאה - האדם באשר הוא אדם וצלם אלוקים . וענין זה הוא גם סודה של זו הגאולה שבניצניה אנו שרויים עתה .אין אנו צריכים לחוש להיבטים הפולחניים של התורה אלה יושלמו בעידכונם על ידי המשיח בשלב הסופי של התהליך. אנחנו צריכים לעשות הכל לקיים חברת מופת של ``ופניהם איש אל אחיו``. בערבות הדדית מוחלטת. בצדק חברתי אמיתי ומזוקק ובלתי מתפשר אם באלה אנו אוחזים מובטח לנו שנתמיד בתלם הסלול אלי הגאולה השלמה.
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
 
 ההבדל שבין התרומה לפולחן לבין העליה לאור הרוחני של הנצח
פה בפר´ תרומה הוא אומר "דבר אל בני ישראל"
ופה בפרשתנו  בפ´ תצווה הוא אומר "ואתה תצוה את בני ישראל
פה "ויקחו לי" ופה "ויקחו אליך".
אלא כך רמז הקב"ה למשה שכל פרנסיהם של בני ישראל בעתיד ידעו כי בהתרימם לקודש אסור להכריח את התורמים ולא עוד כשכבר נותנים הם מנדבת ליבם מי שלוקח מהם לוקח בעבור ה´ [ויקחו לי] ועל צאווריו החובה לוודא כי הכל הולך אכן לה´ ולא לכל מיני טפילים בדרך
לא כן כשהרועים הרוחניים צריכים להעלות אור של נצח אור של תורה כאן כבר הכל רוחני ומזוקק כאן כבר יש ציווי כאן הכל תלוי במורה ההוראה-"אילך"
 
ויקחו אילך
שדווקא כך כצווי מובלע גם למשה ולכל "משה" שבדורו.
שצריך שפוטנציאל האור יעבור תמיד אך דרכו לוודא כי לא רק חומרי האור ראויים אלא גם שאכן מדובר באור של נצח אור של "עליה" הראוי לכלל ישראל ללא כל הבדל ביניהם ויהיו אשר יהיו
אור שאין בו מטובת הרגע או שהוא מרומם ומטיב אך לחלק מבני ישראל
אלא נר תמיד הראוי להדבק באור הנצח של האלוקות באותו האור של שבעת הימים
אור מאת בני ישראל לעולם כולו
משל הקב"ה ברא שמש להאיר ביום
ואתם באורכם זה תאירו את "אוהל מועד" - העולם שהוא כאוהל זמני
מערב עד בוקר
 
 " ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת"

פשיטא , ש"הכבוד והתפארת" ,אינם לא לאהרון ולא לבגדים,

אלא דווקא : ל"קודש" .

לקב"ה - לחי העולמים.
שאין אדם הראוי לשלמות לעצמו של גם "כבוד וגם" תפארת".
אלא שהוא אהרון במקרה זה, כעין "כלי"
או אספקלריה לעליונים
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה

"לכהנו  לי "
שימו לב לדגש שהתורה חוזרת עליו שוב ושוב : "לכהנו לי".אין ולא יכולה להיות כהונה אחרת
קיימת קורולציה בין "בגדי קודש"
ל "כבוד ותפארת" .
הבגדים מגמתם אכן ליצור במידי חזות של כבוד אבל זה רק פתיח להמשך. כבוד זה משועבד ל"קודש" ,ששוה כאמור על פי המשוואה הנ"ל ל: "תפארת". ואין תפארת אלא לחי העולמים.
ואיך הבגדים משתכללים ל"קודש", בזה שהם משמשים פלטפורמה לשניים :
ראשית ששמות בני ישראל [השמות כסמל למהות כוללת, להזכיר אנו בחומש שמות]יהיו תמיד על לוח ליבו של ה"כהן הגדול" ודוק כלל ישראל,שנקבו בשמות
וזו הרבותא אין כהן גדול לחסידים או ליטאים....
ושנית לרומם את שמם לזכרון לפני ה´ תמיד ולהיותם ראויים לאותו החיבור עם קונם.
בשורה התחתונה : כל כהונה ,
הינה אך לה´ בלבד ולכלל ישראל באשר הם.
ו"לכהנוו לי" : למלא הכהונה באמונה לשכלל כאמור הוויה שלקודש ולרומם את עם ישראל
להיותו ראוי לקודש -
לקידושין של דוד ורעיה
 
 "ואתה  תצווה"
 
ואתה תצווה" - לכל משה שבדורו
 
כשמדובר לא בגשמיות החומרית של בניית המשכן אלא בהעלאת אור בעולם ואין אוהל מועד אלא במל לעולם ובכהונה כל עם ישראל, הציווי הרוחני מעין זה, פורץ את גבולות הזמן והנפשות הפועלות.
לענין זה ביקשה התורה לומר כי הציווי : "ואתה תצווה" ,הינו ציווי לכל "משה" שבדורו ויהא שמו אשר יהא ולדבר השלכות רבות ביותר על ערכים ונורמות של המנהיגות הרוחנית בישראל