אבינו יעקב כנראה לא השתנה. את אהבתו העזה לרחל גם במחיר איכות חייה של לאה העביר ליוסף גם במחיר הרגשתם ואיכות חייהם של אחיו .
בארבע המילים הראשונות מבקשת התורה להמחיש לנו את גודל ועומק הטרגדיה: וזו למעשה המדיה העיקרית לפרשנות הנרטיב כולו [ולכן טענתינו כי אין מקום לערפל ספרותי].
אם כן כיצד מתחילה הפרשה :
"ואלה תולדות יעקב - יוסף".
יעקב נשאב שוב לאותה הביצה העכורה של הוריו הוא מסמן את המשך תולדותיו דווקא ביוסף.
זו עמדה איסטרטגית שהייתה מופגנת ידועה מראש לכל הנפשות הפועלות והיא אשר הכתיבה את יחסן של אותן נפשות פועלות בינן לבין עצמן,במסגרת הנרטיב הכללי המתפתח לנגד עינינו.
יוסף היה ברקיע השביעי . בפועל לא נותר לו אלא להריץ את ה"סרט" קדימה ולדמיין עצמו כמלך ישראל והנה החלום יותר משהוא תשקיף ליוסף על דמיונותיו הבלתי פוסקים, היה הוא מדיום שממי של התראה והתרעה ליעקב.
 ויעקב שוב מפספס.
יוסף גם מעתיק דפוסים של אביו. אביו הפריש ראשונה השפחות וילדיהן אל מול עשיו, אז נוח היה לו להתחיל בשליטה באלה שהיו חלשים יותר.
אבל דיבתו הביא על כל אחיו .[ראה : שלש הווריציות בנוסף ל"נער את" ו"ויבא את" יש קודם"רועה את"]
לגבי כתונות הפסים והאלומות  להלן:

. יעקב ויוסף שבויים בדימויים וסמלים

זוכרים את מקלות הרועים המפוצלות שסימנו לצאן את הכיוון ,מי הראוי ומי לא.
כך כותונת הפסים בעיני יעקב מסמנת הפעם את הרועה ואת צאן מרעיתו...
וגם בחלומות יוסף כמעט כל רכיב יש לו משמעות דמיונית עודפת :
האלומה" למעשה מבטאת את התחושה המזלזלת של "אלו" [האחים] "מה".
כך גם בהמשך ה"כוכבים" לאמור אלו :"כה -"כבים" ואורו שלו של יוסף לכאורה בדמיונו החלומי אפילו יותר מאור השמש.
אבל תת ההכרה יודעת לצוף גם בחלום הכי דמיוני : "אלו-מתי" = אל מותי .
שכך כמעט אונה לו ליוסף אלא מיד נאמר על אלומתו: "וגם ניצבה" .שבסופו של דבר התייצב בכל זאת לחיים.
 

  התפנית המאוחרת 

 בדיגוד למה שנדמה. יעקב לא היה אטום למציאות , הוא גם לא שכח  את המתח הרע בינו לבין עשיו ובתהליך אומנם איטי הבין בשלב מסויים ,שטוב לא יצמח למשפחתו אם המצב כמות שהוא ימשך.

 לפיכך ,בעוד אחיו המעדיפים לרעות רחוק ככל האפשר מהאבא ומהאח  המתנשא ,החליט יעקב דווקא אז לשלוח את יוסף במסר של פיוס  .

 במשפחת יעקב המקום "שכם" הפך למושג .ללקח מה יכולה לעולל ההתפרקות הערכית ונורמטיבית  ודווקא שם חשב יעקב יהא נכון יותר שיוסף יתוודע אל אחיו במסר של פיוס וחרטה.

 זו הסיבה, מדוע יעקב שלח את יוסף .

ויוסף בכל זאת לא ויתר והלך עד הסוף אחר אחיו עד "דותן" מקום המסכיר קונוטציה של דת ודין ומידת הדין.

 לתיזה זו של תפנית יש רמזים לא מעטים במקרא.

 ראשית מסביר הדבר מדוע האריכה התורה בסיפור יוסף התועה בשדה והאיש אשר נחלץ לעזרתו ולהכוין אותו לדותן. סיפור מיותר זה לכאורה לא בא אלא לרמז על מהות התפנית כאמור.

 אבל אם נטיב לעיין בכתוב ,נמצא גם  בו רמזים מילוליים ברורים לתפנית כאמור .

 שימו לב לשתי מילים מכריעות באותה הפיסקה שבה שולח יעקב את יוסף לאחיו אשר בשכם .בניגוד לכך שקודם לכן נקרא יעקב בשמו יעקב כאן לפתח שינה המקרא את שמו ל"ישראל" לאמור: בשם יעודי של אחדות כלל ישראל

 ושימו לב ,כיצד השיבו יוסף :"הנני" .

דבר המזכיר את ה"הנני" של העקדה .

דבר המרמז על נכונות לקבל שליחות משמעותית ומהותית ביותר - שליחות של תפנית .

 אבל גם רמז רעיוני יש לנו והוא גלום בביטוי :"תועה בשדה" .

אין המדובר בסתם תעיה ובסתם שדה המקרא מבקש אותנו לחזור אחורה לשדה השיבולים והאלומות  ומרמז לנו עתה כי יש נחיתה לשדה שבקרקע המציאות וכי בנפשו של יוסף מתחוללת מהפכה.

 הוא כבר כלל אינו רוצה באותה המשמעות הראשונית של השדה והוא עתה במערבולת של שרעפים וניסיון להתייצב ערכית בכיוון שונה של העדפת האחים , האחווה והאחדות עימם על פני חלומות של מלכות.

 ואכן כשה"איש בשדה" משמש גם כמטלטל רעיוני יוצא יוסף מגדר כל הספקות.

 וכשהוא אומר : "את אחיי אני מבקש" הוא מתכון גם מבחינה ערכית ורעיונית שסוף סוף נפל לו האסימון ששום דבר לא ראוי לגרום לכך שמשפחת יעקב תתפרק.

 אלא שכמו בכל הדרמות ההסטוריות הסמליות כשהמתווה נעשה בקו האנכי של השמיים  לסופו של ענין "עצת ה´ היא אשר תקום

פלטפורמה לא נכונה - למסר נכון
וודאי ליוסף היתה נפש יצירתית אצילה וודאי שחלומות נעורים מעידים על פוטנציאל סמוי המשווע למימוש והתגששמות בדרך כלל ברמות גבוהות ומוטלת על המבוגרים חובה קדושה לא לחלל את הדינאמיקה . לא להציב מכשולים גם לאתגרים הנראים לכתחילה ``מרחפים``.
אך כמדומה, אין בין הנרטיב המקראי שבפנינו ולאמור דבר וחצי דבר.
סיפור יוסף ואחיו איננו תשקיף או מבע טרוויאלי של עוד בן נעורים חולם.
בטרם ניגשם כלל לחלומות חייבים להכנס באותה ה``דלת``, שפותחת הפרשה את הנרטיב ההסטורי החשוב הזה.
``אלה תולדות יעקב - יוסף.
במילים אחרות הכל מתחיל מכך . שיעקב נקט עמדה איסטרטגית במודע או שלא נשאב לביצה העכורה של הוריו הוא ממנה את יוסף כממשיך העיקרי של המורשת וכמוביל של היעוד .
בנקודה זו החל השבר הנורא במשפחת יעקב. הנער בן השבע עשרה לא נותר לו אלא לדמיין שוב ושוב איך הוא כמלך מנהיג את כל המשפחה והעם .
דמיונותיו הרבים בהקיץ מתרגמים לחלומות. והחלומות כל כך שקופים הוא סוגר בהם מעגל מוחלט של ארץ ושמיים, כעין לגיטימציה מושלמת למינויו הן ארצית והן שממית כאחד ארצית וודאי האדמה וכאן לא בכדי בוחר דווקא באלומות שהרי במילה ``אלומה`` גלומות מלא תחושותיו כלפי אחיו לאמור : ``אלו- מה``. כלומר נימה מתנשאת של זלזול.
כך גם לגבי ה``כוכבים`` שמדמה את אחיו לבעלי אור מסוייג לאמור ``כה- כבים`` שהם כבים ואילו אורו אף מעל לשמש ואולי נצחי
הנפלא שבדברים שגם בביטוי ``אלומתי``
גלומים גם ההתייחסות ושאיפות הנגדיות של אחיו. לאמור : ``אל -מותי`` שביקשו לכתחילה להרוג אותו אלא שמיד כותב המקרא ``וגם יצבה`` כלומר שלמרות הכל אלומתו של יוסף תשרוד להיות מוצבת.
סליחה על אריכות הדברים.
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או ישוב הדעת אנא חמישה לצדקה