המתח שבין משה ליהשוע הוא המתח שבין נבואה - למנהיגות ובין גלות - לגאולה.
בגלות נזקקים לה לנבואת עומק ממוקדת ובארץ ישראל נזקקים לה דווקא מהקצה הארצי שלה של הנבואה. של "נביא לבב חכמה". מי שבחכמה רבה משכיל לשרטט, לקשור קצוות ולשכלל תובנות המתקרבות כמעט לנבואה..
שארץ ישראל שונה מכל הארץ, מעצם היותה ארץ הבחירה השכינה כבר בה מופשטת עיני ה´ בה מראשית שנה ועד אחריתה מכל רגב שבה עולה ניחוח של אחד משישים של נבואה . 
משל שדה זרוע וכל שיש הוא ללקט ממנו כל אחד על פי השגתו. בארץ ישראל לא צריך נביא אחד שמגיע לראש הפיסגה ואשר כה קרוב לה´ שהוא מדבר עימו פנים אל פנים אלא כל עם ה´ צריכים לשאוף לנבואה המפוזרת ביניהם כזיקוקי דינור שרק בהתלכדותם מופז האור הגדול..
לכן בארץ ישראל הופרדה הנבואה מהמנהיגות. לכן חליפו של משה הוא מנהיג שהוא מלא רוח חכמה ולא רוח נבואה.
ולכן עם התקדמות החכמה והידע האנושי הלכה והתמעטה במקביל הנבואה עד כדי ביטולה כליל.
וזו הבשורה לימינו:
חדלו לחפש "נביאים". אל תנהו אחר נביאי שווא. גאולה זו תתנהל רק על ידי נביאים של לבב חכמה מן טכנוקרטים בעלי שאר רוח . מי שהטיל על יהושוע את השליחות, הטיל גם על בן גוריון את השליחות [ולא על אחד האדמורים הדגולים].
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח, אנא חמישה לצדקה
מועדים לשמחה