לגעת בצליל
לחוש באומר
לנשום ריח פריחה
עד בלי די
לפני שתקמול
לרחף מעל
ראשי הרים
אווירם הצח
ופלג דק יורד
בינות לנענע משובלת
וקנה סוף
לראות אותה
הולכת, מתרחקת
מעבר לגבעות הגיר
מעבר לסכר האוגם
ולדעת
שהיא תשוב
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
כנרית
תודה שקראת
כמובן שזה לא אחד על אחד אלא נכתב בהשראת החברעלע/ס של התיכון
איני עובד שם יותר כיוון שבית הספר שעליו השראת סיפוריי עבר לבעלות חדשה
[ליצירה]
---
מספיק לראות את שתי עצרות העם שהתקיימו בשבוע שעבר:
האחת בירושלים לאחר טבח נוסעי האוטובוס
השנייה בעזה לאחר חיסול מרצח החמאס:
זו בירושלים הייתה עצרת תפילה שקטה ומופתית, לא נשמעו קריאות הזויות, הקהל התפזר בשקט, הייתה קריאה לחשבון נפש.
זו שבעזה הייתה עצרת השתוללות, יריות באוויר, מילות רצח, מילות נקמה, מבלי מילה אחת של חשבון נפש עצמי או קולקטיבי.
פשוט:
אלו הן שתי תרבויות שונות לחלוטין