השכונה והחיים בה

השכונה שבה התגוררתי, משחר ילדותי, נקראת שכונת בנין  (ע"ש בעל הבית)  והיא שוכנת במרכזה של ירושלים, משני צידי הרחובות "יפו" ו"הנביאים". רח´ יפו מדרומה  של השכונה מול שכונת "אבן ישראל" ומצפונה  רח´ הנביאים מול "בית  החולים האנגלי",לימים "הדסה א´". ממזרחה של השכונה שכן משרד העבודה הבריטי שפוצץ ע"י האצ"ל . גדר גבוהה הפרידה בין השכונה למשרד  הבריטי . על הגדר  היו דבוקים  במלט שברי בקבוקי זכוכית למניעת הטיפוס עליה ולמניעת המעבר לעבר המשרד הבריטי.

מצד מערב שכן "מלון קמיניץ" שבו התארח בשנת 1898 חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. הבניין  שבו התגוררנו מוכר בשם "בית נבון ביי"

בלב השכונה  מחזית לביתנו, מכיוון רחוב יפו, התנשא גל ענק של אבנים  גדולות שהשתרע על  שטח של כדונם והתרומם לגובה של כ-2  מטר. האבנים הללו נחצבו מתוך הסלע שבמעמקי האדמה בעת חפירת יסודות לבניית בנין לחנויות ושבנייתו הושלמה רק כעבור כ-20  שנה. המקום שימש גם כנקודת ציון למבקרים בשכונה וגם כאתר למשחקי הילדים , מקור והשראה ולפנטזיות של הילדים.

. השכונה ממוקמת  ממש בלב העיר, קרוב מאוד לכל מקום ,לשוק "מחנה יהודה", לביה"ס אליאנס" שבו למדנו כולנו יחד עם כל  בני דודי.לא רחוק  משם ממש קרוב לשוק גרו  שתי  דודותי האחת "בשכונת סיידוף" והשנייה " בשכונת  אבול- בסל".

מקום עבודתם של הורי היה , אף הוא קרוב לשכונה. אבי היה מייצר נעלים  לגברים בחנות לנעליים "באטה"  שליד ככר ציון. אימי, אף היא סנדלרית, הייתה מעצבת פנים ואף גוזרת נעלי נשים בחנות לנעלים "סלוניקי" שליד בנין ג´נרלי.

 בתוך השכונה,ממש,היה  בית כנסת "לעולי ברוסה" ( טורקיה) שבו היינו מתפללים  בלילות שבת ,בשבתות ובחגים.

השכונה הייתה יפה מאוד, שוכנת בתוך חורשת אורנים,ובה מגרש רחב ידיים למשחקי הילדים ולשימושם  השונה של עקרות הבית,כמו תליית  כביסה, הבערת עצים להרתחת מים לכביסה  וכו´. אנו הילדים נהגנו לקשור חבלים בין העצים והקמנו לעצמנו נדנדות.

בין העצים קרקרו תרנגולות ושוטטו  תרנגולים , בכל שלל צבעיהם , שגידלו השכנים בתוך חצרותיהם. העופות הללו נולדו באופן טבעי ולא תוצרת אינקובטורים, כפי שמגדלים היום.  כך שאנו היינו מתעוררים  בהשכמת הבוקר לקול קריאתו של השכווי. השכונה הייתה, במיוחד עבור הילדים,  מעין פרק קטן ונחמד.

 שביל להולכי רגל חצה את השכונה וקיצר את הדרך שבין רחוב יפו לרחוב הנביאים. דרכו חצו את הדרך , מדי פעם, אפילו רועים שבאו עם עדרי בקר וצאן  לרעות בחורשת השכונה.פעם אחת,  אחיותי השובבות, בעורמתן, אף  תפסו  אחת מהכבשות  וחלבו אותה . כיום כבר אי אפשר לצפות במחזות כאלה, שעדר מטייל  בלב שכונה באין מפריע.   

שכנות טובה שררה בין השכנים, שרובם היו דוברי לאדינו.השכנות התאפיינה  ביחסים אכפתיים וחברתיים.רוב הנשים היו עקרות בית וסייעו אישה לרעותה בייעוץ, בבישול ובדאגות לבני המשפחה.

.

צמודה לדירתנו הייתה הדירה של משפחת סבג,לימים משפחת ארוך, שבנם משה היה ידיד נעורי.מעלינו גרו משפחות ברקאן ושוורץ וממולנו משפחות בכר  ושבתאי. בקצה השכונה התגורר  השומר הערבי שנקרא "יחסן".בסוף השכונה היו כמה צריפים מפח ששמשו בתי מלאכה לנגריה,מרפדייה ופחחות .

בדירתנו, כמו ברוב הדירות דאז, לא היה חשמל ,אולם הייתה קיימת בה האינסטלציה החשמלית,ואפילו מנורת חשמל הייתה ממוקמת בה.כפי הנראה שהאינסטלציה  החשמלית  הוכנה עוד לפני כן ע"י דיירים קודמים. אבל אצל שכננו,משפחת סבג, הי ה חשמל מסודר ומחובר גם לרשת החשמל של ביתנו.

בערב חג אחד, כשישבנו לאכול, לאור עששית  הנפט, נדלקה לפתע מנורת החשמל שבדירתנו והבית נתמלא לפתע  באור.שכננו, אהרון סבג, הוא זה שגרם להפתעה היפה  וחיבר אלינו, מתוך ביתו, את החשמל וגרם לנו לשמחת  חג כפולה ומכופלת.

החיים אז, לעומת החיים היום,היו מאוד דלים,למרות שכמעט לא חשנו בכך בכלל. כמובן, שהינו בלי כל אותם המכשירים החשמליים הקיימים היום, כמעט בכל בית. .אימי גיהצה עם מגהץ על פחמים.מים זורמים לא היו והיינו צריכים  לקחת את המים בפחים מברז מרכזי  שהיה בקצה השכונה,כמובן, תמורת תשלום. הביוב בשירותים זרם לתוך  " ג´ורה" ,בור ספיגה גדול שמדי פעם עלה על גדותיו וגלש החוצה עד אשר הגיעו ממחלקת התברואה של  העיריה לרוקנו. הבישול נעשה ,אמנם ,על פרימוס או על הפתיליה .אולם, אין בישול טעים מזה שבושל ,ובמיוחד ע"י סבתי המנוחה , על הפתיליה.את מי השתיה לקחנו מתוך "התינז´ה",זהו כד חרס גדול שהיה מונח בפינת המטבח. רחיצת הפנים והידיים נעשתה ממים שהיו בתוך "החנפייה" (מיכל קטן)  שהייתה תלויה מעל הכיור ובתחתיתה זרבובית קטנה לזרימת המים.

אווירה דתית וקדושה אפפה בימים ההם  את החיים.לא היה אדם שלא חבש כובע  לראשו וכל הילדים חבשו "ברטים" לראשם. והיה! אם משהו התהלך בלי כובע לראשו כינו אותו בשם "גוי". הסתובבת בשכונה בשבת והיית מתבשם כולך מריחות החמינים שנדפו מכל אחד מהבתים .  בשבתות כמעט ולא הייתה  תנועת כלי רכב בכבישים וכלי הרכב היחידים  שנעו בכבישים היו של הבריטים או של הערבים בלבד.

כזו הייתה השכונה שבה גדלנו בילדותנו, מלאת אהבה וצניעות רבה.