בס"ד
אחת הפרשיות היותר מרתקות במקרא, הינה אותה הפרשיה של מי מריבה ואשר בה מאבדים משה ואהרון את חלומם, משאת נפשם להכנס סוף סוף לארץ..
הרבה התקשו להבין כיצד זה לכאורה מפעל חייהם ומשאת נפשם כאמור של משה ואהרון מתנפצים פשוטו כמשמעו אל אותה הסלע.
פרשנים ניסו לתהות על פירשה של פרשה זו וניסו ליתן כל מיני נימוקים ותירוצים לעונש הכבד ולכאורה הבלתי פרופוציונאלי, אשר הושת על משה ואהרון.
ואנו חסידי הפשט המאיר, סבורים כרגיל, כי פשוטו של מקרא נותן למעשה את התשובה הברורה. לטעמינו התשובה המוחלטת והיחידה והיא משתמעת מהכתוב לאמור :
"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל , לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
אם כן, הקב"ה ציפה הפעם ממשה ואהרון לאמונה עליונה ומיוחדת, שונה מכל אשר הכירו וחוו עד עתה. באשר תוצאתה אמורה היתה בוודאות ליצור קידוש שם שמיים מיוחד, שלא היה כמוהו קודם לכן ל"עיני בני ישראל"
ובמה ?
באותו היסוד של דיבור אל הסלע.
הרבה עד עתה דיבר הקב"ה אל בני ישראל באמצעות משה ודומה ששום דבר לא הועיל לא הופנם. עמך ישראל בשלהם למה העליתנו ממצרים למות במדבר בצמא וברעב והנה ביקש הקב"ה הפעם להוכיח לעם ישראל שכשהוא מדבר אל סלעים הם דווקא שומעים ומצייתים. ביקש הקב"ה להוכיח הפעם את עם ישראל בצורה שונה להוכיח להם כי הם שפלו עד כדי כך שסלע דומם אפילו, טוב הוא מהם.
אבל, לא רק זאת והלוא העם גם לא פעם ערער על סמכותם של משה ואהרון וראה בהם כבעלי שררה אינטרסנטיים וכאן ביקש הקב"ה לחדד לעם כי משה ואהרון כשלעצמם, אינם אלא "כלים" ריקים, צינור המעביר את הדברים אשר אין לו משלו ולא כלום.
וכיצד ?
בכך שמשה ואהרון יעמדו לפניהם כשני סטנדפיסטים כביכול וידקלמו יחדיו כצמד דברי ליטופין וכיבושין לסלע.
איפה אם כן, למעשה כשלונם הכבד של משה ואהרון ? מבלי שידעו או חשו בכך, למעשה הקב"ה העמיד את משה ואהרון בניסיון אחרון והקשה ביותר בכל ה"קריירה" שלהם [מקביל לעקדה].
ומה היה אותו הניסיון?
הקב"ה ביקש למעשה לומר: הסגולות הנדרשות ממנהיגים בארץ ישראל שונים הם מאלה הנדרשים במצרים ובמדבר. במצרים ובמדבר חלק מהותי של השליחות הינו אותו האמצעי הסמלי והאופרטיבי - ה"מטה" אשר הפונקציה הרב גונית שלו כוללת גם היותו מקל חבטות - מקל חובלים בארץ מקל זה חייב להפוך לסמלי בלבד, לאמצעי תעמולתי להוכחת אמיתותה של השליחות - הא ותו לא.
והנה הקב"ה בפרשת מי מריבה ביקש לבחון את משה ואהרון אם הם מסוגלים להסתגל לאותה טרספורמציה האם משה ואהרון ישימו לב כי הפעם מדובר במנגינה אחרת האם הם ישימו לב לתווים החדשים. לדקדוקי המילים שבהם נוקט לענין זה הקב"ה.
ואכן וזו למעשה הפואנטה העיקרית.
לא בכדי מתחיל הקב"ה את הציווי דווקא במטה לאמור :
"קח את המטה והקהל את העדה".
הנה כי כן, אתה לוקח את המטה הפעם אך לבטא את שליחותך כשליח ה' על מנת להקהיל את עם ישראל . זו וזו בלבד בהוראת ה' הפונקציה היחידה של המטה.
כי כבר עתה על סיפה של ארץ ישראל צריך להתחיל ולהסתגל לשינויים בהנהגה לא יותר מטה כמקל חובלים ובמקום המטה תופס ה"פה" את המקום.
רק אחר כך, באה הפעולה הנוספת לאמור :
"ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו ..."
כאן נדרשו כפי שהזכרנו לעיל משה ואהרון יחדיו לדבר אל הסלע בדברי כיבושין, שיוציא מיים. כשכל המחזה הלכאורה ההזוי הזה ,היה לעיני בני ישראל ודי מביך למנהיגים כה רציניים .
והנה משה ואהרון נכשלו במבחנם האחרון .
ולא עוד שהפכו ממש את כל היוצרות .
במקום לדבר אל הסלע גם אם זה לא כל כך נוח ונעים הם מדברים אל העם ועוד מדברים בכעס בלשון של גנאי במקום להניח הפעם למטה לגלם את יעודו הגאולי בארץ ישראל כאלמנט סמלי כאמור, הם שוב עושים בו שימוש של מקל חובטים .
אם כן, היה זה רגע היסטורי נדיר ומפוספס. שבו אמונתם של משה ואהרון היתה צריכה לבוא לידי שיא בגבהים נדירים בכך שבסוף הקריירה שלהם, הם מבטלים עצמם לחלוטין הופכים עצמם לכלים כמעט ריקים המעבירם את דבר ה' בלבד בדו שיח מוזר עם סלע .
מבחן אמוני, שאם היו עומדים בו היו לא רק מקדשים שם שמיים, אלא היו גם מוכיחים, כי הם ראויים ומוכשרים, לעשות את התהפוכות הנדרשות כדי להמשיך ולהנהיג את עם ישראל גם בארץ ישראל.
כשלונם של משה ואהרון היה כל כך טוטלי, שמבלי משים הם אפילו מטיחים בעם ישראל דברים שמהם משתמע כי הם בכוחם שלהם יוציאו מים מהסלע, שהרי בפיהם הם אומרים לאמור :
"ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מיים".
מימלא במקום לדבר אל הסלע הם מדברים עם העם במקום דיבור של נועם הם מטיחים בן.
אבל היחוס הזה לעצמם את היכולת להוציא מיים [נוציא לכם] זה כבר היה מוגזמם ביותר.
אבל משה השתמש במטה עד עתה בפונקציות של הכאה או חבטה רק פעם אחת, בכדי להגיע לתוצאות.
והנה כאן הכה פעם אחת כרגיל ושום דבר לא אירע.
. נו !
היה זה שלב ,שבו יכל מהר מאד להתעשת ולתקן את הדברים. אבל כאמור הכעס כבר שלט בו והוא היה רחוק מהמקום שבו יבין מה שלא הבין לכתחילה .
הנה אם כן, פרשת מי מריבה היתה ניסיון העקדה של משה ואהרון .
נדרשו הם להסתגל לאותם שינויים הנדרשים ממנהיג בארץ ישראל, שמטה האלוקים שבידו, אינו אלא סמל לבחירתו כשליח ה'. הפונקציה של מטה החובלים עוברת לפה .
לדו שיח של סובלנות וסבלנות.
לדבר ולדבר גם אם נדמה למנהיג כי מדבר הוא עם אנשים אטומים כסלע. גם אז, מנוע הוא מלהרים מטה ולחבוט .רק לדבר אל בני האדם גם אם הם דומים בעיניו, כ"סלעים" כאמור .
שהרי במקרים קיצונים גם ה"פה" יכול להביא לידי ביטוי את אותה הפונקציה השלילית של הכאה אך בצורה משוכללת יותר, והוא גם שנאמר על משיח צדקנו :
"והכה בשבט פיו רשע".
וכאילו להמשיך ואולי להדגים את "פניו החדשים" של המטה, שאין יותר הוא מקל חובטים ביד המנהיג, הרי שבהמשך הפרשה שכשעם ישראל חוזר לסורו הקב"ה כבר משלח בהם ישירות את הנחשים אותו הנחש שכשמשה הטיל לארץ אל המטה הוא נברא לחבל.
והפעם לא סתם נחשים אלא "שרפים" כאילו להמחיש שאין הם תוצאה של הטחת המטה בארץ בידי מנהיג אדם אלא בידי מלאכים שלוחי מעלה המבצעים זאת באופן ישיר.
וגם זאת חלק מאותם התהפוכות שמתבקשות מהכניסה לארץ
הדברים נאמרו ונכתבו לעילוי נשמת חמי היקר רבי מאיר ביטון בן תמו, רוח ה' תניחינו בגן עדן
