בס"ד יום חמישי כג' אדר ב' התשס"ג היום יומולדת "היוווווווווווווווום יום הוווווווווולדדדדדדדדת היווווווווווווום יום הולללללללללללללדת" צרחו כל החבר'ה במנגינה האוניברסלית עתיקת היומין שהחלה בתחילת הימים – ביום ההולדת הראשון שעשו לשטן כנראה. "נו קדימה" אמר משה מ'הנהלת חשבונות' "תעשי 'פו' על הנרות בקשי משאלה ויאללה" "יאללה"? "יאללה"?? הבטתי שוב על ריקי ונאלצתי להזכיר לעצמי בפעם המי-יודע-כמה שזו לא אשמתה ואם אני אומרת לחברה שלי שהיא יכולה להביא מישהו איתה זה יכול להיות אפילו משה מהנהלת חשבונות, היצור המעצבן ביותר בכל העולם ולא משנה כמה סרטים וודי אלן ימשיך לעשות. נאנחתי והבטתי על הנרות המאושרים האלה שקופצים מצד לצד ללא סוף, סמל לכל האושר והשמחה המתוקה והדביקה שהיתה מסביבי במסיבת ההפתעה הזו.. הנרות התעלמו לחלוטין מהרגשתי והמשיכו לקפצץ להם באופוריה ורודה, כקבוצת ריקודי עם לאחר שלקחו משהו והחלו לרקוד את "ושאבתם מים" משולב ב"לא נפסיק לשיר". "מה אתם מאושרים? אתם עומדים למות עוד כמה שניות" לחשתי להם באכזריות. "אמרת משהו?" שאלה ריקי "כלום" נאנחתי ונשפתי. בצורה די מפתיעה, הנרות לא כובו אלא קפאו. הלהבה נעצרה באמצע קיפצוצה העליז, מהווה פרדוקס חביב לכל תיאורית ה"לא נפסיק" הקודמת שלי. "מה לעזא.." התחלתי, כשאז ראיתי אותו. בסוף השולחן, בין עוגיות השוקולד צ'יפס לחביונת הגלידה, ישב.. "משהו" גדול מביט בי כשהבעה רצינית ומאיימת נסוכה על חלק מפניו (שאר הפנים היו מוזרים מדי מכדי לתאר). ההבעה שלו השתנתה די מהר כשגילה שהשולחן שהתיישב עליו החל לחרוק ושתי הרגליים שיצאו לפני חודשיים וחוברו בדבק מגע, החליטו לחזור לחופש והשתחררו, לוקחות איתם חלק מהשולחן כבן ערובה. "אוקיי, התחלה לא מוצלחת" נאנח כשהתרומם על ארבע רגליו, "אז.. איפה אנחנו..?" המהם כשבדק במעין פנקס שהוציא מאחד הקפלים בגופו מסמן כל מיני דברים בעפרון ירוק ששלף מאחורי אחת מאוזניו. "אה, כן.. הנה.. מסיבת יום ההולדת" המשיך להמהם לעצמו "שלום" פנה אלי בפעם הראשונה "אני ממלא המשאלות הפרטי שלכם ואתם זכאים למשאלה אחת בטווח האנושי, זה יהיה החל מיצירת אטום לבחירתכם וכלה בהזזת כוכב בינארי ממקומו". "משאלה? אני?" לא ידעתי ממה להיות יותר בהלם, מהג'יני הזה שיעשה סיוטים לכל חובב דיסני, או מהעובדה שאני, מיס אפחד, מקבלת משאלה.. "אכן כך, את האדם ה(כאן השמיע צליל חזק ודק שניפץ חצי מהכוסות היקרות שדודה דינה נתנה לחתונה של ההורים שלי) שנולד בכוכב הזה, ולכן את זכאית למשאלה אחת" "מה היה הצליל הזה?" שאלתי, עדיין משפשפת את האוזניים הכואבות. "אה.. זה מספר בשפה שלנו, במתמטיקה שלכם זה עשר בחזקת את-לא-רוצה-לדעת. אז.. המשאלה? וכדאי שתמהרי, אני צריך ללכת עוד 2000 ווששטים" ולחץ על מכשיר מוזר שהחל להשמיע רעשים מוזרים מלווים בתקתוקים. "מה זה ווששטים?" שאלתי "עוד 1900 וושטים נותרו" "אה". מרוב לחץ ביקשתי את המשאלה על הדבר הראשון שראיתי "משה מהנהלת חשבונות.. אף פעם לא עשה לי חיים קלים" "מיד מטפל בזה" הוא התקרב, כמעט מקפיד לדרוך בכל רגל על מאכל אחר. "יש לי כאן סכין מטבח, זה יספיק, נכון?" ניסיתי לעזור תוך כדי הוצאת הסכין מהעוגה המיותמת שנשארה על השולחן הגוסס. "אל דאגה גבירתי, אני מביא איתי את כלי העבודה", הוא שלף מכפל נוסף בעורו קופסת גפרורים עם כפתור קטן, הוא לחץ לחיצה קלה על הכפתור וכהרף עין הקופסה נפתחה והתנפחה עד שהחזיק בידו מקבת ענקית עם חתימה קטנה בתחתיתה "באהבה והוקרה, ת'ור". "אבקשך לזוז קצת הצידה, זה יכול להיות קצת מלוכלך" רק אז קלטתי מה אני עושה וחשבתי שאולי ריקי לא תמשיך לאהוב אותי אם משה יגמר בתור מחית מקבת. "במחשבה שניה" עצרתי את היצור, "אולי כדאי שאני אעשה על זה שוב חושבים" "החלטה שלך" אמר והניח את המקבת המקופלת בצד. 'אז.. מה אפשר לבקש..' הרהרתי. "עוד 1000 ווששטים" ציין היצור, מביט במכשיר המתקתק 'זה די חשוב, אתה לא יכול לתת עוד כמה דקות? זו לא מתנה שמקבלים כל יום, אי אפשר סתם להכניס אותה בארון עם שאר גביעי הקידוש" "אה הא.." הנהן "800 ווששטים" "לא שמעת אותי? חכה רגע!!" "700" "אולי לא תספור בקול רם, לפחות?" סיננתי, הולכת מצד לצד ומנסה לחשוב האם חשבון בנק אין-סופי עדיף על יופי נצחי. "500" העיר בעוד התקתוק המעצבן ממשיך להרעיש ברקע. 'ובעצם.. מה עם חיי נצח' חשבתי מעוצבנת, הורסת לעצמי את בניין המחשבה הרעוע שניסה להיבנות במוחי. "300 ווששטים ואני הולך" "לא יודעת!!" צעקתי בעוד הדמעות ממלאות את פני. "יודע מה? כלום! לא צריכה כלום! כל דבר שאני חושבת עליו תמיד גורר אחריו בעיה כלשהי – קנאה\בעיות משפחתיות\לחצים ומי בכלל צריך את כל הדברים הסופרלטיבים האלה? אני רוצה שקט! רק שקט!!" התייפחתי. התקתוק המעצבן פסק. מחיתי את הדמעות וראיתי את היצור מביט בי בחיוך אבהי (עד כמה שיכול יצור כזה להיות אבהי). הוא רכן לעברי ובשקט איחל לי "יום הולדת שמח, את" הכל התערפל אז.. איפה הייתי? אה כן.. הנרות האלה, תמיד קופצים להם באופוריה ורודה שכזו. "מה אתם מאושרים? אתם עומדים למות עוד כמה שניות" סיננתי לנרות באכזריות. "אמרת משהו?" שאלה ריקי "כלום" נאנחתי ונשפתי. בצורה שנראתה לי מוזרה משום מה, הנרות כבו במהירות, ועם הנרות הכבים הרגשתי שלווה מוזרה ושקט בתוך ההמון הרועש שמסביבי, מין הפסקה רגעית ממרוץ החיים הרעשני והתובעני. "יום הולדת שמח, אני" לחשתי.