יום הכיפורים הזה, קץ
- תפילת נעילה
*
אמצע ספטמבר תשס"ט
גלי עטרי יודעת מה היא אומרת. השנה מתחילה בזמן שמרגיש כמו סוף העולם. אוויר מתחיל לזוז באי-נוחות, אור מתכנס לתוך עצמו, עצים מתערטלים בלי בושה, ושמש שחשבנו שאפשר לבטוח בה מתחילה להראות סימנים של חולשה. מאותם זמנים, שבהם בני אדם מרגישים צורך לספור לאחור. ככה בכל רגע הם יודעים בדיוק כמה זמן נשאר, והידע הזה מנחם אותם. יש כאלה, למשל, שסופרים שניות לקראת השנה האזרחית החדשה. עשר, תשע, שמונה. ויהודים חושבים שהם מיוחדים, אבל גם הם, בראש השנה הסופני שלהם, עושים אותו הדבר. עשרת ימי תשובה. תמיד יש להם שמות לדברים, אבל הספירה היא אותה ספירה. שבע, שש, חמש. לאט אבל בטוח, בקצב של מספר אחד ליום, הם סופרים לקראת הקץ הפרטי שלהם. ימות ארצישראליות מתאדות אל מותן, והם סופרים ארבע. שלוש, ומעליהן יריעות של שמיים מתחילות לקבל גוון לא תקין. שתיים, מִתַחתָן חלקות אדמה נבקעות רגבים רגבים. אחת, על כל רגב ורגב מתכנסים יהודים ויודעים, שהכל נגמר. ובוכים וזועקים ומאמינים בזה כל-כך, שבאמת הכל נגמר.
או אז קורה פלא. עולם חדש נברא, ומתוך קופסאות צבעוניות מגיחים יהודים חדשים. הם מאוד דומים לאלו שהיו שם קודם, אלא שבמקום לספור הם פשוט חיים. עד שבראש השנה הבא גם הם מבינים.
תגובות