בס"ד.
מרגלים
----------
פרשת המרגלים היתה קו פרשת מים וממנה תוצאות הרות גורל והיסטוריה.
הם זכו בתוארם כ"מרגלים" בדיעבד. ביטוי זה לא מופיע בפרשה [ "שלח לך"]. כינוי זה כידוע רכש לו זה מכבר שביתה בעלת גוון שלילי משהו בפרשת יוסף ואחיו .
וכפי שנווכח גם בהמשך עם מרגלי יהושוע ביריחו ובהעי
הביטוי היותר ערכי ורעיוני ולא בכדי הינו "לתור" המופיע שוב ושוב בפרשה ובווריציות שונות. והוא גם אשר משקף את הדינאמיקה האלוקית המשמשת רקע לדברים לאמור :
"ביום ההוא נשאתי ידי להוציאם ממצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות"
אם כן הביטוי או הפועל : "לתור" הוא ביטוי רווי היבטים חיוביים במקורו ודווקא בהקשר לארץ ישראל : השיבה או הכניסה אליה .
אלא שהמרגלים חיללו בו משהו ופגמו בו כשהפכוהו למושא או לפונקציה של ה"עין ולב" בלבד.
, לפיכך ולא בכדי, פרשת ציצית אף חותמת את הפרשה.
אבל בעידן זה של "ראשית צמיחת גאולתינו", שוב שב וישובו לו לביטוי כאמור, מלוא תוכניו הרעיוניים הרווים כאמור. .
ממנו נגזר : "קול התור" אשר החל להשמע בארצינו מלפני יותר ממאה שנה ואשר אם היה אך נקלט, כי אז הרבה אדמור"ים לא היו חוטאים בחטא המרגלים ומצעידים את המון צאן מרעיתם למהר להעפיל ולעלות.
ואולי היתה נחסכת עוצמתה האיומה של השואה .
הם טעו לסבור כי נגזר כביכול "לא לעלות בחומה". ולא דקו נכון ב"שיר השירים" ולא היו מכויילים לאור - קוליות שבו.
כמו גם לא דקו ב"ברית בין הבתרים". ולא הבינו ואף אין מבינים גם כיום, כי מדינת ישראל הינו ה"גוזל" שאחר ה"תור" [המתוארים באותה הברית] וכי בהמשך לאמור אף מובטח לנו כי גוזל זה יצמח לכלל "ציפור", אשר לא תבותר יותר לעולם. ולא יעבור בה לפיד ה"שואה", בין הגזרים .
ואף לא ירד יותר לעלום העיט עוד על הפגרים..
ועוד לא דקו כי עומדים היו בניסיון של :
"למען אנסנו הילכו ב"תורתי" אם לא"
אותו החלק בתורה, דווקא של "תרתי להם... ..."
ולהם נאמר גם :
"וב"תורתי" מאנו ללכת"
הנה כי כן :
" לתור", מוליך ל"קול התור" וגם ל"תורה".
ולאלה שאינם חוששים ממלאכת סיכול של אותיות לבנין חדש, הרי שלתור = גם "רות" .
שהרי ברות התקיימו כל נפקויותיה וסגולותיה של "תורה " זו הקשורה כאמור בארץ ישראל
ציצית
----------
מצוות ציצית כאמור, לא בכדי באה על דרך החיתום לפרשת המרגלים. היא נאמרה לכל אורכה בלשון רבים אל כלל ישראל ולתכלית כלל עם ישראל להפיק באמצעותה נוסחה ויזואלית מהלכת של "אחדות".
אחדות עם ישראל תושג בחיבור כפול : אופקי ואנכי.
אנכי - לחבר שמיים וארץ בבחינת : "לנטוע שמיים וליסוד ארץ", באותו הציץ ופתיל התכלת שניצתו יורדת מארבע רוחות השמיים, מלמעלה מהשמיים כלפי מטה - לארץ
ובחיבור אופקי - של ארבע כנפות, שמתחברות באותו העיקרון של : "רכיסת פתיל התכלת" של בגדי כהן ויריעות המשכן, עם ארבע כנפות של אחרים ומכל רוח ועבר.".
וכך יותר משהציצית אמורה לשמש ראיית תזכורת לאיש עצמו המתעטף בה . היא אמורה לשמש ככזו כלפי כלל ישראל, הרואים באיש כאמור כעין "טלאי" עם ארבעה פתילי תכלת המשווע ומבקש להתחבר עם כלל ישראל מכל עבר ורוח
וכך, כשאדם מישראל רואה את זולתו רוחש נכונות ואהבה מופגנת שכזו, של רצון לשיתוף וחיבור ופתיל התכלת אשר בארבע כנפותיו, מזכיר מכל עבר כי אין חיבור ל"מטה בלוא חיבור של"מעלה".
ומימלא נזכר הוא, בכל מצוות שמיים וקדושת התכלית של היעוד של להיות "אחד" כנגד "ה' אחד", מעוררת בנפש רצונות טמירים ומוטיבציה מוגברת ,לקיים את כל המצוות. כי ברור כי הא בהא תליא
כי הציצית באה בסופו של דבר לבשר כי אין לעולם חיבור אנושי אמיתי ואפקטיבי, בלוא אותו הקשר האלוקי המסומן בפתיל התכלת וההופך את המקלעת לקשר של בר קיימא, של שתי וערב.
לימים משה בספר דברים "יתרגם" את המצווה, למצווה פרטנית ויכנה את הפתילים כ "גדילים" לרמז כאמור גם על תכלית היסוד כאמור, להגדיל ולהצמיח יסוד של שמיים, במצוות ה' "לנטוע שמיים" על מנת "ליסוד ארץ"
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של נחת, או קורת רוח, אנא חמישה לצדקה
