לכבוד: מנהל שירות בתי-הסוהר בישראל

הנדון: הקץ ליחס שרירותי כלפי האסירים

מכתב מאת משורר ולוחם-חופש שמואל ירושלמי

מן הפרסומים בתקשורת הישראלית במהלך השנים האחרונות, וכמו-כן, משיחותיי האישיות עם ארגוני זכויות-האדם בארץ - מצטיירת תמונה עגומה ביותר, של פגיעה קשה בזכויות-הפרט וזכויות-האדם הבסיסיות ביותר של האסירים, הכלואים בבתי-הסוהר בארץ. מהיחס הקשה סובלים הן אסירים פוליטיים, והן אסירים יהודיים; הן אסירים פוליטיים (לפי המינוח שלכם: ביטחוניים), והן אסירים פליליים.

הצחנה והליכלוך בתאי-מעצר, התנהגות גסת-רוח ושרירותית מצד הסוהרים, קללות מפי אסירים כלפי אסירים אחרים, רמת-התברואה הנמוכה במתקני מעצר ומאסר, ועוד ועוד פנינים ומרגליות, מבית-יוצרה של מדינת-משטרה הציונית.

הזדעזעתי למקרא הכתבה מיום שישי האחרון
(12.06.2009) בידיעות אחרונות, על תנאי-הכליאה באגף-הפרדה לאסירות מסוכנות, בכלא נוה-תרצה. לא אומר שכל האסירים והאסירות בבתי-כלא בישראל הנם טליתות של תכלת; לא אומר שכל האסירים האסירות הנם כבשות תמימות שלא עשו כלום. ביניהם יש כל מיני "קאדרים". אם-זאת, א)יש להבין, שסיבה אמיתית למרבית הפשעים - קלים כקשים - הנה סיבה חברתית, הנובעת ממצוקה כלכלית, וממצב כלכלי או חברתי קשה, מעוני, מאבטלה, ומתופעות אחרות,  שהנן תוצאה ישירה של המשטר הקפיליסטי ופגיעה בשכבות החלשות, הכרוכה במשטר זה.

דבר שני,גם כאשר מדובר בפושע מסוכן ומרושע ביתר, מגיעותל בדיוק אותן זכויות, ובדיק אותו יחס, כמו לכל אדם רגיל. בית-הסוהר צריך לחנך ולשקם, ולא למרמר את חייהם של האסירים. בית-הסוהר צריך להיות מקום הכי הומאני בעולם.

זכור לי סיפורה של אסירה ילידת-רוסיה, מרינה קלינינה, שמה - שישבה (אולי היא עדיין יושבת) בכלא נווה-תרצה, באשמת השתתפות בשוד מזויין של סוחר-תכשיטים מרכז הארץ. מהפירסומים בתקשורת מלפני משהו כמו ארבע וחצי-חמש שנים, עולה תמונה של יחס מחפיר ומשפיל מצדם של הסוהרים כלפי אותה אסירה. בין-היתר, היה כתוב, שבעקבות יחס שהיא קיבלה - כמה וכמה פעמים היא נזקקה לטיפול פסיכאטרי.

אני חושב, שעל-ידי התרת רסנם של הסוהרים והמשת"פים מקרב האסירים; על-ידי פגיעה בזכויותיהם הסיסיות ביותר של האסירים בבתי-הסוהר בישראל, אתם מעמידים את עצמכם בשורה אחת עם גרמה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ארצות-הברית של אמריקה - וארצות נוספות, שהפגיעה באסירים ובזכויות-האדם, כבר מזן הפכו בהן לחלק מהשגרה, הייתי אומר, לחלק מההוויה המקומית.

אני קורא לך ולכלל עובדי שב"ס לחדול מהיחס הפוגע והמשפיל כלפי האסירים והעצירים, אני קורא לכם לחזור להיות בני-אדם ולא לרדת לרמה של כ מי משטרים פשיסטיים, שלא איכפת להם מבני אדם.

בברכה! המשורר שמואל ירושלמי