בס"ד.

 אמר לו אותו זקן, לאברך ה"לולבי", המתנדנד

 וכי סלקא דעתך

 שהקב"ה נצרך לו ל"לחם" וכי מינה הוא אף את האש לאכול   ב"לחמו",

 אלא אין : "לחמי אלא לאישיי",

 רמז להם לישראל כבר לכתחילה ,על הלחם ממש, שמשתוקק הקב"ה כי יתנהו דווקא לאישיו". אותם הרעבים הנצרבים במרי עוניים והנמקים יום יום  ברעבונם.

 והלא בידוע , שבמקומותינו, גם ה"עשיר" בתורה ,יקדים לענות ועזות,

וכך, באצבע מתפלפת,  ובמנוד גוף המבקש לכבוש את הכל, וברדיוס הולך ונרחב, השיב האברך בקול איתן נחרץ כמו תמיד :  והלא מקרא מפורש הוא :

 "ריח ניחוח לה´.

השפיל עיניו הזקן, המהם לתומו דבר מה, נפנה לו לקרן זוית  והחל מחפש דבר מה, שכאילו אבד. לפתע התכופף כמי שמבקש לכורע בתחינה והגוף אינו נענה . לבסוף עלתה בידו, לקטוף לו חוח דוקרני, מאותה רצועת הבר שבשולי הגן .

   הזדקף הזקן בעמל, מולל את החוח באצבעות ידיו ,קרבו שוב ושוב אל אפו, מתאמץ להריח בו, ריח שאין בו , הגישו פתע לפניו ולאפו של האברך כאומר: השכילני נא, היש בו בחוח זה  ריח .

 והאברך משיב בתמיהה : "לא  ! אין בו אבי דבר".

 וכך ,לפתע רעם בקולו הזקן. 

 כשהאדם חוטא, אין הוא אלא, "חוח" לקב"ה, לצנינים הוא בעיניו. וכשהוא מוסיף ומדמה בליבו, כי בקורבן, יש בו משום כפרה, אין הוא אלא מוסיף גם ריח סרק.

 וכך , רק אם משכיל האדם להבין, כי הוא בחטאו ה"חוח" וכי תועלתו של קורבן, כאפסות ריחו של החוח. וכי הכל החל ותם בו ובו בלבד, רק אז התכפר לו.

 רקע האברך ברגליו:

 והלא נאמר כי אין ה "קורבן", אלא מלשון קרבה לשמו יתעלה ויתברך ,.... ואף הוסיפו והפליגו גדולים, יודעי דת ודין בסודותיו הטמירים של הקורבן

 הגביה הזקן עיניו למרום ,כמי המבקש לבטא יאוש של ממש וכמי  המבקש גם לאמוד בעיניים מצועפות, מרחקים של אין סוף.

לבסוף, נפנה וישב על הספסל כמי החושש ליפול מחרדת דבריו וכך  השיב חרישית לעצמו.

 כן,זו קרבה של אנשים קרים, שהקור הנודף מהם מקפיא אלו את אלו. והם באיוולתם ,מבקשים תדיר לחפש אש . אש  של קור-בן. אשר יש בה גם, קיפאון של "תבונה"

 אש קרה, הנובעת מאותו הקור שבנו "בן", ואשר גם מקפיאה כאמור את תבונתינו "].

 המשיך הזקן, כמי המבקש גם להוסיף ולנחם עצמו בדברי ניחומים . לעתיד לבוא, כמשיח ישראל והעולם כולו יבוא כל ה"קור" שבנו, יפוג ויעלם. לא ניצטרך יותר, לאותה האש הקרה של ה"קור-בן"

. לאותה "קירבה" מכלה, מקפיאה ומרוחקת"

 ואזי, גם  אותן האותיות הזעירות שבפרשיות "ויקרא" ["א"] ו"צו"  ["מ"],ישובו לגודלן ואף יעצימו שהרי ה"א" של ה"אוהל" וה"א" של ה"אש"

 וה"מ" של "מועד"  של "מזבח", ישובו להצרף באור שבעת הימים,  באור של אמת של אין סוף,  של חסד גאולת עולם.

 הישיר הזקן מבטים לאברך ובנימה מפויסת עד למאד הוסיף ואמר

 ולקורבן בהמה, בני,

 לא יהא יותר תועלת לעולם. "יודבר"  הוא כ"אחיו" הרוצח : "קורבן האדם. 

 ולקב"ה תערב גם תערב, אך ה"מנחה מן הצומח" בלבד ,שהיא משורש נפשו של האדם, שנאמר : "וערבה לה´ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות"

 שהרי כאמור, נאמר בפרשת ויקרא לגבי המנחה בשונה מקורבן בהמה [אדם]  : "ונפש כי תקריב מנחה"

 ובפרשת הבריאה נאמר על הקב"ה ביום השביעי : "וינפש" . וכך, בגאולתו שוב של העולם [המסומל בעידן של "יום השביעי], ישוב ויבחר הקב"ה במה שקשור לנפש - ב"מנחה" בלבד כאמור

  והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה