אוזניי כרויות,
מאזין לסיפור חייך
במקום בו שולט המוות,
בעמק של רוחות רפאים.

כל  שאצרת בנבכי נשמתך
הופך למילים,
למשפטים,לדמעות.
קולך הזועק כמעט לא נשמע
אחרי כל פסוק עוצר
בוהה בחלל היקום,
שלתוכו נמוגו נעוריך.

אני מביט בקלסתר פניך
בקמטים שבזויות עיניך.
סנטרי נשען על כפות ידיי,
מרפקיי נשענים על גבי השולחן.

ואתה ממשיך לשפוך את לבך,
דברים שלא העזת
לעלות על דל שפתיך,
ולפתע נפרצו המעיינות
של היגון, הכאב, הדמע.

 איך נשמת אדם  יכולה
לעמוד ולחוות את כל זה,
ואז, לכסות את זה בעפר,
ולשתוק ס"ה שנים,
ולבנות את חייו מחדש
באמונה.