ל...(פשוש ) זה חזק ממני, אתה יודע, לכתוב עלינו, אני סופרת כל פעם כמה ימים עברו מאז הפעם האחרונה שדיברנו, זו הפעם הריאשונה שאנחנו לא מדברים כ"כ הרבה שעות, ימים. אני מנסה לחשוב באמת שאולי הכל לטובה, כמו שגם אתה אמרת, אבל בקושי מסוגלת. אתמול יצאתי למסיבה בלעדיך... למסיבה שחשבנו שנלך יחד, הרגשתי סהרורית, מחפשת אותך בין אלפי אנשים שהתרוצצו לי מול העיניים. ישבתי לי וחיכיתי שרק תיכנס, שאראה אותך, התחלתי לדמיין אותך, כל מי שנכנס חשבתי שזה אתה ולבסוף התברר לי שלא. אתה יודע מי היה שם? אורלי, אמיר, ירון...חברים שלך קיוותי שאתה איתם, התפללתי שאראה אותך אך לשווא. היה לי קשה לחייך, אנסתי עצמי לרקוד, להתפרע לשכוח אולם אתה היית קבור בי, כל אותה שעה, דקה. וכשהלכתי לישון רציתי אותך יותר מתמיד, בין זרועותיי, לשאוף אותך אל ראותיי, לנשום את גופך, אולם נותרתי בעולמי, ריקה מבפנים. אני תוהה מה איתך? איך עובר עליך היום? איך הלימודים? רק לדעת שהכל בסדר. אני עוצרת לרגע קט, אולי עדיף כך. אולי אינך עצוב יותר. אולי המצב הזה עדיף על המריבות שלנו, על הויכוחים. קשה לי להיות צלולה בדעתי, הלב שולט על המוח, ואני מתאמצת בלי סוף, לחשוב בהיגיון, אבל אתה...הזכרון שלך, הכרית בצורת לב אדום שישנתי בזרועותיה השבוע, השרשרת שקנית לי שאיני מסוגלת לענוד אותה על צווארי, התמונות של יום ההולדת. המכתבים הקטנים שלנו, פשוש שלי... כמה קשה דרכינו. אמרתי לך בחדר המדרגות שלעולם אבל לעולם לא אשכח את התקופה בינינו ואכן התכוונתי לכך, הדמעות ממשיכות לזלוג, לא משנה מה יהיה אזכור אותך, תמיד, פשוש אהוב שלי. אוהבת שלך אושרת.