שלום פשוש שלי, מיום שישי, כניסת שבת, מחשבות רצות בתוכי בלי סוף, לא עוזבות ולא נותנות לי מנוח אף לא בשינה. אני מתגעגעת אליך, לשפתיך, לחיבוק שלך, אני מרגישה כאילו לא ראיתיך זמן רב. אני מודה קשה לי. אני חושבת עלינו, על הקשר שלנו, לבי נחמץ בקרבי כשאני חושבת על.... היום כל כך רציתי שתבוא, שתפתיע אותי כמו פעם הפסקת לעשות זאת. אני מרגישה כ"כ מדוכדכת, מבולבלת, עצובה, עם כאב עצום שממלא אותי בכל הלב, כ"כ נפגעתי כשאמרת לי בטלפון שרשמת סידור עבודה ליום שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת. "הרי במילא לא תהיי פה" אמרת, אז? לא חשבת לבוא אליי קצת, לבקרני, נראה שכבר לא אכפת לך... כמקודם. אני תוהה האם עליי לשפוך בפניך את כל המחשבות שמתרוצצות בי.. ביום שישי העלת בעיה אם תכנס לעבודה החדשה מה יקרה, אמרת "אף פעם לא חשבתי על זה בכובד ראש ועכשיו זה באמת מדאיג, אני כבר מעדיף לזרום הלאה ויהיה מה שיהיה..." זה מה שגם אני חשבתי פשוש שלי,אך אין זה צעד נכון, בינתיים הזמן חולף תעבור שנה בערך ואז נתעורר ונגלה שאין זה מסתדר? אחרי שנה וחצי ניפרד? לא שעכשיו לא יכאב כי כשאני חושבת על זה לבי מתכווץ ודמעות עולות בעיניי, פשוש שלי... "אז מה את רוצה לעשות?" זה מה שתשאל אותי אם אעלה בפניך את כל מחשבותיי, "את רוצה לחתוך?" לפניי זה אני רוצה להגיד לך שאני לא רוצה כלום, אני פשוט מביאה את הדברים כמו שהם. כל פעם תוקף אותי עצב אחר, פרידה אחרת, אתה לא חושב שגם לי נמאס? אתה לא חושב שיהיה לי קשה??? אין לי חשק לדבר איתך כשתצא השבת, כי אני יודעת שאני עצובה מאוד ואתה תרגיש את העצבות שלי בקול. ולדבר בטלפון זה לא כמו לדבר פנים מול פנים, אני יודעת שלא אצליח להעמיד פנים או להתעלם מן המצב, צריכה להיות החלטה להישאר או להיפרד. להישאר יחד זה קשה ולהיפרד עוד יותר, אז מה לעשות? כל כך עצוב לי, אני מתאפקת שלא לפרוץ בבכי. אז מה עושים פשוש? עליי להגיד לך שלום? בכל קשר יש מכשולים ואולם המכשולים שלנו ניתנים לפיתרון? לפחות פרקתי קצת מהלב, לא יודעת מה יהיה, נראה לי שהפרידה בפתח ואין לאן לברוח. אני רואה את תמונת הפרידה מולי ורוצה לסגת, אך האם נסיגה תביא פתרון? עלינו להתמודד עם המצב כך או אחרת. אני אוהבת אותך אושרת.