המבטים אינם נתקלו בי
הם נחוּ עלי,
כאילו הייתי מקומם הטבעי, תקוות אכזבותיהם.
חשתי בבוּז שמתחת לחיוך
חיוך בר חלוֹף
עצמתי עיני מפניו.
אך המבט בתעוזה שלא הכרתי רק חדר עמוק
רצה לשאוב את כוחי, עוצמתי, תשוקתי,
אליו
המבטים הקיפו אותי
נגסו בי כאוות נפשם
בהכאבת נפשי.
הם לא ראו אותי,
הם בכלל לא רצו לראות.
כמה אומץ צריך כדי להשאיר מישהו ככלי ריק
תועה אחר תוכנו,
מוּפשט כציור בראשיתו.
סערה התחוללה בקירבי באין מוצא
אנה אברח, ממבט עיוור שכזה?!
