בס"ד.

  האם זה מקרה, שבו התורה לגבי חג ראש השנה, הסתפקה דווקא בהתיחסות עלומה ובלתי מפוענחת לאמור :

 "דבר אל בני ישראל לאמור בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה'".

  אולי נטיב לשאול זאת אחרת .האם אין זו גם דרכה של ישראל להציב אתגרים בפתחם של אוחזיה לומדיה.

 ושעל כן ,כל חלל רעיוני, וודאי מסוג זה, צריך שיתמלא או יוחוור בעתיד בהתאם ל"קצוות" שנותרו פתוחות : למרקם המועדים ולבשלותה של העת.המזדמנת.

 וכאילו להוסיף עוד שאלה על השאלות נוסיף ונשאל גם , היתכן כי תורת ישראל כתורה של האמת המוחלטת ,תניח לדורות אך סדרה של מועדים  המתיחסים אך ורק לעם ישראל,  כאילו ספר בראשית כלל לא קיים ואין כל משמעות ערכית  למסד הבראשיתי שבו והוא קדושת האדם בכלל..

 מתוך כל אלה  , מתגבשת ומתבקשת לכאורה, השאלה הישירה. האם חג  ראש השנה שחל ביום בו נברא האדם, איננו למעשה  חג האדם בכלל וחג הולדתו בפרט.

 ואכן אנו מבקשים להציע ,כי צמד המילים : "זכרון תרועה", אינו אלא,   ביטוי  טעון במכוון,  האוצר בחובו מהות כלל אנושית אוניברסאלית וכי אף השם של החג ראש השנה בא לבטא מהות לימודית של שינון הערך הראשי הרלוונטי  : האדם וקדושתו.

המילה : "זכרון" ברוב המקומות שבמקרא מתיחסת היא, כך או אחרת, דווקא לאדם ולאדם בכלל . יתר על כן היא גם בכמה מקומות מתיחסת לספר  הקשור באדם  והמקום  האחר המחבר גם את הספר עם האדם ודווקא ביום ברוא האדם, הוא אותו הפסוק בבראשית לאמור :

 " זה ספר תולדות האדם ביום ברוא אלוקים אדם..."

 אז יש ספר הקשור לאותו היום שבו האדם נברא [ראש השנה] וכאמור ספר לא פעם במקרא מתחבר עם : "זכרון".

 גם המילה : "תרועה" אינה אלא מילה דו משמעית  ואשר מעבר לפשט שבה  היא באה לבטא  התקבצות התאחדות  היא מזכירה ולא בכדי את המילה : "התרועעות"  מלשון ריע : "ואהבת לריעך כמוך".

 גם החודש השביעי מזכיר את היום השביעי שבבריאה .

 אם כך אמור מעתה כי חג ראש השנה אינו אלא חג שכל מהותו לשוב ,לזכור ולשנן את הערך הראשי הקיים. את תכלית היעד הראשונית שספר בראשית ביקש לבסס והיא  אחדות וקדושת האדם - כלל האדם ודווקא, סביב יוצרו בוראו.

 עתה אולי גם יובן מקומו של השופר , בכל הסיפור המיוחד הזה.

 השופר מסמל ראשית של תורה ואחרית של גאולה.

 ראה גם בויקרא כה' : "והעברת שופר תרועה...".

 גם מגוון תקיעותיו השונות של השופר הולמות את המהות האמורה:

 התקיעה שהיא סמל לשגרה רצופה וחלקה קול צלול ואחיד. השברים לעומתה הינם סמל של פירוד שסע ויסורים שבין בני האדם לבין עצמם. התרועה היא ניסיון החיבור והאיחוי של השברים על מנת לשוב בסוף חזרה לכלל התקיעה הרצופה והחלקה.

 ולבסוף באה התקיעה הגדולה המסמלת את הגאולה את שכלול התקיעה הרגילה והחלקה, לכלל קול המכיל הכל מסוף העולם ועד סופו.

עתה אולי גם יובן יותר גם מהותו של יום הכיפורים. שהרי אי אפשר לגשת לכלל כפרה אישית  בטרם יודעים לזכור ולחזור לנקודת היעד לנקודת המוצא  לכלל האדם באשר הוא אדם  ולגבש את שמחת העולם תרתי משמע  סביב קדושתו  וסביב האחווה והאחדות האוניברסאלית.