יצור קטן, כמו חתול יושב לו.
ממצמץ בעיניו, זוקר אזניו לקולות הטבע.
על עדן החלון הפתוח, הוא צופה למרחקים.
עצים, שבילים ושמיים תכלת.
זנבו מצייר גלים באוויר.
על מה הוא חושב, ועל מה הוא מביט?
האם הוא מוקסם מהטבע?
ברגליים קטנות מגרד את אפו.
מלקק את פרוותו הרכה.
ולאחר מכן מתמתח, מפהק וממצמץ שוב.
ובוהה.
לפתע מתקרב הוא לקצה החלון,
רוח קרירה של חורף נספגת בפרוותו.
הוא טועם בלשונו את האוויר,
צח וטהור מהגשם.
וללא היסוס, בצעד חלק ובטוח,
הוא קופץ החוצה אל המרחבים
ועף עם הרוח.
