תליינים מרצון
יד אחת נגעה בדשא, והיד השנייה השעינה את הגוף עליה. הוא היה די קליל, גם הדשא וגם הגוף. אילו שהדשא ירוק היה, צבע בעל חיים שהמריץ את מצב הרוח ברגע כשעינייך נגעו בו. זה היה סימן ליום מיוחד במינו, לפחות כך היה נדמה לה.
ליליה ישבה בשדה מלא בפרחי שן- הארי. הכיכר שעקפה את גופה הייתה ריקה מפרחים, שכן כבר הספיקה להעיף את כולם אל תוך האוויר החמים של הצהריים. היא חיכתה לדבר- מה, אך בעצמה לא ידעה למה. זה מה שתמיד קרה בצהריי יום ראשון. שום דבר מיוחד לא היה אמור לקרות ביום כה רגוע, אך בכל זאת משהו הדליק את הציפייה.
וכעת היא ראתה את חמניה ואת ארי באים לקראתה. לא רחוק מן השדה, ליד עץ האקליפטוס שהתרומם מבין הפרחים הלבנבנים במפתיע, היה שביל שהוביל מן השדה לעבר העיירה. מצד אחד הוא הוביל לעיירה המלאה בני אדם וצמרת של "פסל היופי" הבולטת מתוכו ונראית למרחקים, ומצד שני השביל הוביל אל השדה וצמרת עץ האקליפטוס. למרבה המזל לא היו אנשים בכוון הזה של השדה. לאחר כמה עצים מצתופפים נפתח מרחב פתוח אל הדשא הרך ופרחי שן- הארי הלבנים. הם תמיד היו שם, בכל מצב. זה היה המקום המושלם למצוא מנוחה מכל השיגרה. אף על פי שהשדה עצמו הפך למן שגרה, הוא אף פעם לא היה אותו דבר. לא עבור ליליה, לפחות.
היא ראתה את חמניה וארי מתקרבים אליה. חמניה נופפה בידיה הדקיקות ורעמת שיערה הסמיך התנופפה עוד יותר מן הרוח. מאחוריה הלך ארי בהליכה נמרצת והביט אל האופק, כמנסה להתעלם מנוכחותה הבולטת של ליליה. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה שהבליטה את גופה החטוב ואת הבד העדין ממנו הייתה עשוייה. וכשחמניה התקרבה אליה, היא הוותה לניגוד מוחלט של ליליה: שיער חום כהה במקום בלונדיני, מטולטל וסמיך במקום גלי וחסר נפח ושמלה בירוק כהה מאוד. היא נפלה על הדשא בישיבה ליד ליליה וחייכה. ארי הזדחל מאחוריה ונעמד מוליהן.
- את תמיד פה ביום ראשון. לא נמאס לך? - שאלה חמניה. ליליה טלטלה בראשה לאות שלילה. עכשיו כשדמויות בעלות פה וקול הגיעו, שלוותה נהרסה. הכוונה הייתה לחמניה בלבד ולא לארי החולמני, ששתק כל אותו הרגע בו חמניה מלמלה משהו בקול רם על ארוחת הבוקר שלה ויום הולדתה של דודתה מאתמול בערב. היא תמיד נהגה לדבר, בכל מצב. ואילו ארי שתק ובספק הקשיב.
- בוא תשב ארי, מה אתה עומד? – אמרה חמניה וניסתה להושיבו אך ארי צעד מספר צדים אחורה והמשיך להביט אל האופק. הוא בעצמו לא ידע מדוע נגרר אחרי התרנגולת הקולנית לעוד מקום בו לא יימצא תועלת, במיוחד לא כשהיא בסביבה. ליליה תהתה על איך שהשדה מתאים לארי, הרי שמו קרוי על הפרח שמילא את השדה הירוק בכדורי נוצות אווריריים שכיף היה להעיף באוויר בעזרת נשיפה אחת קטנה. ואילו ארי שנא את האיזכור של שמו ושל הפרחים. כמובן, מי עוד היה אוהב את זה?
- בואי לנהר! – האיצה חמניה את תהליך הרעש – נוכל לבנות סירות מעלים ולהושיט אותם, או להקפיץ אבנים. אני הרי יודעת שאת תמיד התלהבת מהמשחק הזה! – ליליה התחילה להתעייף מדיבוריה והביטה בה בסובלנות מאופקת.
- ואת הרי יודעת שאבנים לא קופצות על מים שזורמים מהר, רק על מים עומדים. – היא אמרה וחייכה חיוך מבוייש – באמת חמניה, אני לא רוצה ללכת. תלכי עם וורד או אירוס. אני אשאר כאן.
- אוף... – ענתה חמניה ושילבה את ידיה. לאחר מכן קמה, הביטה על ליליה והסתובבה ללכת.
- ארי, אתה בא איתי! – היא הכריזה וניסתה לתפוס בידו אך ארי כתמיד התחמק.
- גם אני אשאר כאן. – הוא אמר ושלח מבט מופתע לעברה כאילו חמניה הייתה ייצור חסר הגדרה.
שקט השתרר לאחר שחמניה עזבה את השדה. ארי המשיך לעמוד מול ליליה ושלח עליה צל, לא בכוונה. שיערו החום התנפנף ברוח ונדבק לפניו. הוא תמיד היה בגבול העיניים, כך שאת מבטו של ארי היה קשה לתפוס. גם את קולו היה קשה לשמוע. הוא היה טיפוס די מוזר בעיניהם של רבים, והיו הרבה שניצלו את מופנמותו לחברות כפייתית. לארי לא היה איכפת כמו שלא היה לו איכפת משום דבר.
- איך אני? – הוא שאל וליליה צחקקה.
- אתה מתכוון לפרחים, או לעצמך כאדם? – הבדיחה של ליליה לא עוררה בו אפילו חיוך. הוא המשיך לעמוד ולהביט אל האופק שנמצא מאחריי גבה במבט חולמני.
- אני מתכוון אל עצמי. – הוא אמר בנימה קרירה.
- אה, ובכן, אתה מאוד משתפר. סוף סוף אני רואה שמץ של התנגדות! – ענתה ליליה בקול מעודד.
- אני לא מבין את השלבים האלה. אני לא אמור לעבור אותם, הם אמורים לבוא בטבעיות.
- זה בסדר, כל אחד עובר שלבים שונים. גם אני עברתי שלבים שונים. אתה הרי מצליח להשתחרר מאחיזתה של חמניה, והגיע הזמן! אני ממש שמחה שאתה מצליח! גם אתה צריך לשמוח!
- אני לא שמח שאני מצליח להשתחרר. אני שמח שאני מצליח להיות כנה איתה.
- מאיזו בחינה? – ליליה הסתקרנה הפעם.
- מבחינת מילים. הייתי רוצה לדבר איתה בכנות, להגיד לה עד כמה היא מעצבנת ונדבקת לי למצח כמו ייתוש חסר תועלת. הייתי רוצה להגיד לה את זה, ולא רק להתנגד מללכת לנהר פעם אחת...
- אל תדבר ככה על חמניה. נכון, היא כאב בצוואר אבל היא מאוד מוכשרת! חוץ מזה, אתה יכול להתנגד בפעמים הבאות גם כן. זה שאתה לא רוצה לבוא, לא אומר שאתה צריך.
- נכון...- הוא מלמל והשתתק לרגע.
- מוכשרת?! במה היא מוכשרת בדיוק, בלהיות שתלטנית? – הוא שילב את ידיו ונקט עמדה מתלוננת. ליליה חייכה בתגובה והביטה למעלה, לעבר פניו. עיניו התכווצו מן השמש והשיער לא הפסיק להרביץ לפניו. אך זה לא הפריע לו מלהמשיך להביט על האופק.
- אני רוצה ללכת מכאן. – הוא אמר לפתע.
- לאן?
- לאנשהו. המרחב הזה לא מספיק לי, במיוחד לא העיירה המזופתת. אני אוהב את השדה, אך משהו אומר לי שיש דבר- מה יותר מעניין שם באופק.
- זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי היום בבוקר מהרגע שבאתי לכאן. ידעתי שאני לא מצפה למשהו סתם. אתה רוצה שנלך לאנשהו? למקום חדש ומיוחד? אתה רוצה שנצא למסע?
- לא, ליליה. – הוא קטע אותה והביט בעיניה הכחולות מלמעלה – אני רוצה להרגיש אחרת, לא להיות במקום אחר. אני רוצה ללכת באותו שביל ולהרגיש שהוא אחר; לא אותו דבר כמו שאני רואה אותו כול יום. את מבינה את כוונתי?
- כן. אך עבור דבר כזה לא אוכל לייעץ לך כלום, אפילו לא בשלבים. זאת רק החלטה שלך.
- זאת אינה ההחלטה שלי, זאת החלטה של זמן. ושל הרגשה... משהו שאני לא יכול להסביר... – ושוב המשפט שהיה מוכר לליליה כל כך. היא חייכה לעצמה. "ארי ממשיך בשלו כל הזמן."
בכיכר העיירה הם עמדו כבר לקראת הערב. רוח קרירה נשבה הפעם ואורות המסעדות האירו כגחליליות ממש גדולות. העיירה התעוררה לחיים והרחובות היו הומיי אדם. לא הרבה אנשים היו, אך הם עשו רעש, וזה כבר היה מספיק. כירכרות עם סוסים נסעו מפה לשם, מוזיקאים עיוורים עמדו בפינות הרחוב וניגנו, והעוברים והשבים זרקו להם פרוטה. נשמעו קולות הגיטרה מקצה אחד, מנגינת החלילית השלווה מצד שני וניגונים עליזים של האקורדיון מצד אחר, שכנראה היה הכי מצליח מבין מתחריו. קשת של אנשים עקפה אותו וכמה זוגות נראו רוקדים. הכיכר הייתה גדולה למדיי, ובאמצעה עמד פסל היופי בו כולם התגאו. ארי וליליה עמדו זה לצד זו והביטו בו. לכתפיה של ליליה היה לבוש ברדס אוורירי בצבע אדום כהה; קר נהיה לקראת הערב. כמה פנסי רחוב האירו את פסל היופי מארבעה כיוונים שונים, והפסל עצמו קיבל בערב צורה מלכותית לא מעט: האישה המפוסלת הייתה שמנמנה ולגופה היה לבוש ברדס דמוי טוגה יוונית. שיערה הארוך הגיע עד למתניה ומבטה המאובן יכל אפילו לתת השראה. ידה האחת הייתה מונחת על מתניה, והיד השנייה החזיקה וורד שהיה באותו גובה עם פניה. כל היצירה הייתה מובנת על מעמד גבוה, וציפורים בדרך כלל היו יושבים על ראשה. הפסל היה עצום בגובהו ואיש לא הבין מדוע. הכל רק ידעו שזה יפה.
- תסתכלי על הפסל הזה. – אמר ארי – הוא נראה לך יפה?!
- דיי כן... אני אוהבת את הורד שלה ואת הטוגה. היא ממש שמנה עבור מישהי שתייצג מידה ממוצעת של אישה.
- האמת, זה די מפתיע שהיא שמנה, לזה לא ציפיתי מהם... – ארי חייך חצי חיוך לעצמו – לי הוא לא נראה יפה בכלל.
- באמת? מדוע? – הסתקרנה ליליה וציפתה לתשובת מחץ מחברה הדעתני.
- תני לי סיבה אחת מדוע דבר כזה אמור להיחשב ליפה. הגוף השמן, הוורד שמעלה בי בחילה מהרגע הראשון שראיתיו, הפנים המאובנות. היא אמורה לייצג אלה יוונית? לי היא יותר מייצגת מגף ישנה; דמות מצויירת; מסחור ושטחיות! ואת יודעת מה הכי גורם לי לזעום? העובדה שכל אחד ואחד, כן, כן- כל אחד ואחד מן העיירה הזאת חושב שהפסל המזופת הזה יפה! אני לא מאמין שהם נפלא בפח ואכלו את המלכודת הזאת! הרי זה ברור שאיש בעל מבט הגיוני לא יחשוב שהפסל אפילו חביב! הוא מכוער! כולם רק יודעים שזה יפה, אך האם הם מרגישים שזה יפה? אני לא חושב... – הוא נרגע לרגע וציפה לתגובתה של ליליה.
- אני חושבת שאתה מעט מגזים, ארי... – היא מלמלה בלי להוריד את עיניה מהפסל – פניה של האישה אולי לא יפים כל כך... העיצוב נעשה ברשלנות גמורה, אפילו אני יכולה לשים לב... אך האם כדאי לך לזעום בגלל דעה כוללת של כולם? ואולי יש עוד כמה בעיירה שחושבים שהפסל מזעזע? לדעתי אתה מגזים. לי הפסל נראה חביב ביותר, זה הכל. אתה פשוט יכול להתעלם...
- לא, אינך מבינה: הפסל הפך להיות הסמל של העיירה כולה! כל עובר זר שמבקר כאן מציין את הפסל ונתקע לידו שעות. אפילו צייריי הרחוב מציירים אותו, והם האנשים שאמורים לראות את היופי הפנימי והנסתר ביותר! הם אפילו...
- אולי אתה לא יכול להעלות על דעתך שהפסל נראה יפה בעיניי אותם ציירים? – ליליה קטעה אותו – איני יודעת עד כמה הפסל הפך לסמל, אך אל תגזים, אנא ממך...
- אני לא מגזים, אני מדבר בכנות. ובכנות גמורה אומר שוב שהפסל מזעזע בעיניי. מחלון חדרי הוא תמיד מציץ לעברי, תמיד מסוקרן לדעת אילו מחשבות אני חושב עליו הפעם. האישה הזאת- היא גועלית! אין לה תועלת אלא דמות מסחרית להמונים! זה מה שהכל פה- המונים! אין מיעוט!
- ארי, תרגע, בבקשה... – אמרה ליליה בשקט כשמספר מבטים נענה לקריאותיו של ארי. למזלו אף אחד לא פצה פה או העיר הערה, כיוון שלא שמעו כמעט דבר במערבולת הרעש של הכיכר. ארי הביט על ליליה וסקר את פניה.
- את רעבה?
- לא ממש... רק קשה לי להבין את עמדתך.
- אינך צריכה להסתיר זאת, את לא היחידה. אני רק יכול להודות לך שאת מקשיבה לי כל פעם.
- אני לא רק מקשיבה, אני גם מפנימה! – ענתה ליליה בעליזות וחייכה לעברו. ארי מצמץ ונהיה נבוך מעט. "היא נרגשת יותר ממני. החיבה שלה מפתיעה אותי." היא הייתה חברתו הטובה ביותר, כמעט אחותו. תמיד יכלה להקשיב לדבריו ולעזור לו, כשבעצם עזרה לו בכך שהקשיבה. לא היה אדם יותר טוב ממנה. היא הייתה רכה ויכלה להדריך את מוחו המתוסבך בכל מצב. היא ידעה אותו טוב מאוד: את דעתו, את הדברים שאהב ושנא ואת חולשותיו. דוקא בחולשותיו טיפלה בהרבה מהרגיל. לעיתים המצב נראה לו משונה, שכן הרגיש כילד קטן ותמים שזקוק לעזרה, אף על פי שהיה בן שמונה עשרה. וליליה, שהייתה צעירה ממנו בשנה וחצי כאילו ידעה יותר, ותמיד יכלה לפתור כמעט כל בעיה. הוא העריך את עזרתה, אך התקשה להחזיר לה חיבה חברית. לעיתים שיער שליליה לא צריכה חיבה שכזו. היא נראתה כאילו יכולה להסתדר לבד ללא כול בעיה. אך לא כך היה הדבר, וארי התקשה לגלות תחום זה. הוא הכחיש שלא היה לו איכפת.
- אתה יודע ארי, עוד שבוע מתחיל פסטיבל האביב. – אמרה ליליה בחיבה.
- מה יהיה הפעם?
- כמו תמיד: דוכנים עם שטויות, מוסיקאים ברחובות, ציירים, שחקנים שיציגו קטעים שונים, אוכל ושתייה מיוחדים והרבה שמחה.
"שמחה," המילה הדהדה בראשו של ארי כזבוב. "זה בטח אומר שיהיה הרבה רעש..."
- והכל יתרחש בכיכר. לא שמת לב שמתחילים לקשט את הרחובות? אני לא יכולה לחכות ליום ראשון הבא!
"יום ראשון," הוא חשב שוב, "צריך עוד לחיות עד אז..."
- נראה מה אעשה... מקווה שלא אתקל בחמניה, היא בטח תרצה שאלווה אותה למשך כל היום. – הוא אמר באנחה. ליליה צחקקה ובדמיונה ראתה את עצמה ואת ארי במערבולת של אורות וצלילים; הרבה ריקודים ואושר אמיתי, אחד שבא במקרים מאוד מסויימים.
בסופה של הכיכר נראו כמה בניניי עירייה וכנסייה לא רחוק. היו כמה כניסות לכיכר ומהבניינים שהקיפו אותה תמיד צצו אנשים, כעכברים שיצאו ממחבואם המסתורי. אם ללכת באחד מהרחובות הצדדיים, אפשר היה להגיע לקצה אחד של העיירה, בו שדה פרחי שן- הארי המוכר, וגשר חיבר בינו לבין העיירה. הגשר נבנה מעל לנהר שזרם בין השניים- שדה שן- הארי והעיירה עצמה. הנהר לא היה רחוק מן הכיכר והגשר תמיד קושט לקראת ארועים עירוניים לכל סוגיהם. מיי הנהר היו שקופים ונקיים להפליא. דגים לא נראו בהם, כך שהנהר שימש רק ליופי ולא למקור פרנסה עבור אף אחד. הוא לא זוהם, למרבה ההפתעה, ושימושים רבים אכן היו לו, רק לאלו שמצאו הנאה בטבע ושאפו להתרחק מחיי העיירה התוססים, כמו ליליה בשדה הירוק בו אהבה לשבת תמיד. עצי אקליפטוס עמדו בגדות הנהר וענפיהם כמעט נגעו במים ונראו כידיים ארוכות ועייפות; ריח העלים היה חמוץ- מתוק. הדשא הגיע לכל מקום, כך שאפשר היה לשבת בקלות בגדות הנהר ולטבול את הרגליים במים.
בצורה כזאת נראה תלתן יושב ונשען על אחד מעצי האקליפטוס. כמעט איש לא היה בקרבתו, כיוון שהזמן היה צהריי יום רגיל בשבוע, הזמן בו כולם נמצאים בעבודתם או בבית הספר. תלתן החליט לוותר על בית הספר לעוד יום נוסף. אישה צעירה עם בתה התינוקת נראו בקצה השני של הנהר ומהרו לעזוב את המקום. כעת רק רשרוש המים הגיע לאזניו של תלתן. עיניו היו עצומות לכמה רגעים והאזינו לצליליי הטבע. בידיו החזיק לוח ציור קטן ועיפרון. הזמן היה מושלם עבור קליטת השראה מהמקורות שהכי אהב. על הדף כבר היו משורטטים כמה קווים שיצרו שיער מתנפנף וחצי פנים. הוא נעצר לרגע באמצע עבודתו כדי לתפוס רעיון נוסף מן האוויר שיגרום לציורו להראות מיוחד, אך דבר לא עלה לראשו באותו רגע. לפתע פקח את עיניו וסובב את ראשו לכיוון הגשר שהיה לא רחוק ממנו. במרחק נראו כמה דמויות, שבמהרה הפכו מכתמים מקושקשים באופק לשני בנים ובת אחת. תילתן זיהה אותן מייד: אלה היו פיקוס ואשל, מקפצים סביב וורד הקטנה. ככל הנראה הם הציקו לה, משראה תלתן את אשל דוחף את וורד בחדות, והיא מעדה וכמעט נפלה על הדשא. לאחר מכן פתחה בריצה מהירה לאורך הנהר, ופיקוס תפס בזרועה והפילה אל הארץ, הצביעה עליה ושני הבנים צחקו. וורד ניסתה לקום אך הם הפילוה שוב וכמעט בעטו בה, אך וורד הצליחה להתחמק. שלושת הדמויות כבר לא היו רחוקות כל כך מתלתן, לכן החליט לקום וללכת לעברם, משאיר את ציורו ליד עץ האקליפטוס.
- שלום! – פתח פיקוס בקריאה מתנשאת לעבר תלתן בעוד שאשל אחז בזרועה של וורד בחוזקה.
- תלתן הצייר! שוב היית "חולה" מדיי כדי לבוא לבית הספר? – פיקוס תלתל בידיו מעל ראשו וכנראה התכוון למעין קריאת תיגר שתלתן לא הצליח לפענח. הוא הרים גבה לעברו והביט על אשל ועל וורד.
- תעזבו אותה בשקט, מה היא עשתה לכם?
- הילדה הקטנה מלשנית! – קרא אשל – היא הלשינה למנהל שאנחנו מציקים לה ובגלל זה גורשנו הביתה! איך העזת, עלובה שכמוך?! – הוא תלתל בידה של וורד בחוזקה והיא פלטה אנקת כאב. דמעות נראו על לחייה והיא הביטה באימה לעבר שני העבריינים.
- זו זכותה להגיד כל מה שהיא רוצה, במיוחד כשאתם מתעללים בה ככה. – תלתן הביט בעיניה של וורד וניסה כבדרך מחשבה להגיד לה שזוהי הזדמנותה לצאת בטענה להגנתה.
- הם לא רק מאיימים עליי, הם הבטיחו להרוס לי את ערב פסטיבל האביב!
- איך את מעזה לשקר, חתיכת חולדה! – קרא פיקוס והתכוון לסטור לה אך תלתן תפס את ידו במהירות.
- אל תרים עליה יד. אין לך זכות.
בתגובה פיקוס צחק בקוליי קולות, שילב את ידיו ונעמד מול עיניו של תלתן.
- מי אתה חושב שאתה, חתיכת צייר! – ידו נשלחה באגרוף לעבר פניו של תלתן אך הוא התכופף במהירות ודחף את פיקוס כל כך חזק עד שהוא נפל על הדשא. אשל ניתק אחיזתו מוורד ושלח את גופו המגודל על תלתן בנגיחה. תלתן זינק הצידה, חטף את ידה של וורד ופתח בריצה לעבר הגשר. שני הבחורים רצו אחריהם, צעקו וקיללו. הם רצו מהר מאוד, ובעוד שרגליו של תלתן הפתיעו בריצה כזאת מהירה, הוא לא שם לב לוורד שנסחפה ביחד איתו כמטפחת משי. הוא כמעט הרגיש שעף באוויר ועבר על הגשר בריצה נסחפת, לאחר מכן אל רחובותיה הפנימיים של העיירה. רחובות אחדים היו מפותלים מספיק בשביל ללכת לאיבוד, ותלתן ניצל הזדמנות זו כדי להתחבא באחד מן הסמטאות הצרות ולתוך בניין נטוש שלא נראה מרחוק, אלא אם להיכנס לתוך הסימטה. הוא נצמד לקיר של הבנין, עדיין לא עוזב את ידה של וורד. שומע איך שהבחורים ממשיכים לרוץ לאורך הרחוב, הוא שיחרר את נשימתו וניסה להסדיר אותה. רק אז יכל לסובב את מבטו אל פניה המבוהלים של וורד. עיניה הגדולות כאילו יצאו מחוריהן והביטו בו בפליאה. השיער החום נח בצורה מבולגנת. היא ממש דמתה לילדת רחוב בעוד שדמעותיה נמרחו על הפנים. תלתן צחק לפתע, עדיין מתנשף.
- למה לא הרבצת להם? – שאלה וורד בפליאה, מתנשפת גם כן.
- את באמת חושבת שאני יודע ללכת מכות? אני אולי בן אבל אני לא בריון כמוהם. אם לא הייתי יודע לרוץ מהר אל המחבוא הזה, הם היו מחסלים אותי! ואל תשאלי אותי איך מצאתי את המקום, אני רואה אותו בפעם הראשונה בחיי.
קרני השמש של הצהריים הגיעו דרך כמה סדקים בקירות וחלונות מנופצים. חלל הבנין הנטוש בו עמדו היה מלא באבנים וקרשים. לא היה סימן לחיי אדם או חיה, רק קירות ותיקרה נמוכה. ליד הקיר השבור שדרכו נכנסו עמדו פחי אשפה שכמעט חסמו את הדרך לצאת, והריח מתוכם היה נוראי. הם יצאו מן הבניין וטרם צעדו צעד מן הסימטה, תלתן ווידא שאשל ופיקוס לא נראו בסביבה.
- השארתי את ערכת הציור שלי ליד הנהר. אני מקווה שאף אחד לא גנב אותה... – אמר תלתן כשהשניים צעדו בכיוון חזרה.
- אם תרצה אוכל ללוות אותך לשם.
- אני מאוד אשמח. ואם הבריונים יופיעו שוב תדעי על מי לסמוך, נכון? מי עוד יציל אותך בריצה מהירה? מי עוד יציל אותך בדרך אחרת?
- מי כן יציל אותי בדרך הזאת? – התפלאה וורד על התכונה שתלתן כל כך התגאה בה. היא לא הבינה אם הדבר העיד על פחדנות או לא, אך עבורה הוא בין כה וכה היה מגוחך.
- תודה רבה שהצלת אותי, תלתן. לא ציפיתי שתעשה זאת.
- את לא צריכה לצפות לכלום מאף אחד. את רק צריכה לקוות למשהו. ככה תמיד אני עשיתי ושום דבר טוב לא יצא מזה- תמיד חטפתי מכות. לכן עדיף לסמוח על משהו טוב שאולי יכול לקרות ומי יודע, אולי אני אהיה שם כדי לרוץ איתך.
וורד צחקה. דבריו לא נשמעו הגיוניים ממש. היא סידרה את תלבושת בית הספר שלה בזמן ההליכה. החולצה השחורה התלכלכה מאפר והחצאית גם כן. היא ניסתה לסדר את שיערה אך ידעה שלא תוכל לעשות זאת ללא מראה כפי שהייתה רגילה.
- אל תדאגי, את נראית בסדר גמור. למה הם נדבקו אליך?
- אינני יודעת... אני נורא עדינה, ומכיוון שאני לא יכולה להשיב מלחמה גם קל לאיים עלי. אני הקורבן הכי משעשע עבור בריונים כמוהם. דבר אחד אני לא מבינה- אם לא פגעתי בהם אף פעם, מדוע הם צריכים לפגוע בי?! – קולה של וורד נשמע חסר תקווה.
- גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה. אל תדאגי, את יכולה להיות בטוחה שתצליחי בהרבה מאוד דברים שהם לעולם לא יצליחו בהם, כמו לדעת מתמטיקה טוב כמו שאת יודעת; לדעת לשון; להיות בקיאה בהסטוריה. את הרי מעולה בזה! לכן זה הדבר שאת צריכה לשמוח עליו.
- ומה איתך? אתה לא באת לבית הספר כבר כמעט שבוע. הכל בסדר?
- בודאי. אני פשוט לא מוצא טעם במסגרת הזאת, היא חסרת תועלת עבורי. הציונים שלי מזופתים, וזאת בגלל שאני לא רוצה בהם. הם לא מסמלים שום דבר עבורי. אני סבור שהכישרון שלי בציור לא ייתן לי דבר, לכן אדרדר להיות איכר פשוט ועני. אבל אני שמח עם מה שאני. וכל השאר לא מדאיג אותי.
- והתעודה שלך לא מדאיגה אותך? איך תמשיך הלאה?
- הו, אני אמשיך הלאה. כמו שאמרתי: אני אקווה למשהו, וה"משהו" הזה יבוא בסופו של דבר. איך שלא יהיה- הכל יהיה בסדר.
וורד הופתעה לשמוע קלות דעת מתנשאת על פני עצמה. איך יכול להיות שהבחור לא דאג לציוניו, שכן הם הדבר החשוב ביותר אליהם הוא צריך לדאוג? היא הייתה סבורה שלא קיים עולם אחר פרט למסמכים שקבעו הכל. וזה היה ה"הכל" שלה, ולא יותר. למרות ששיערה שיש עולם אחר שיכול להתפתח בתוכה, היא הייתה שקועה ברשמיות של הכתיבה על פני הדף, ולא הציור שבה מתוך הלב.
כשהגיעו אל עץ האקליפטוס, ערכת הציור עדיין שכבה שם, למרבה הפלא. השעה הייתה חמש בצהריים, ודמדומיי השקיעה טרם התחילו לבצבץ בשמיים. תלתן נתן לוורד לעיין בציורו. חצי הפנים העדינים והעין הגדולה, השיער המתנפנף בקלות ברוח. רק התו השמאלי של הפנים וחצי מן הצוואר צוירו, ביחד עם שיער דק שכל שיערה ממנו נראתה בבירור. היא סרקה בעיניה את המועט ועיינה בציורים קודמים שהיו בחוברת. וכל הזמן- אותם הפנים ברקע אחר, או קישוטים אחרים בצדדים. הכל לכדי צורה אחת מושלמת של פנים ורקע, ובנוסף עוד כמה סלסולים בולטים. כל ציור נראה כמו פאזל של עיפרון אפור, העיניים של הדמות הביטו בריקנות כזאת שיש לעיניים גדולות, לעיתים כשהן ממוקדות במשהו לא מוגדר. משהו שקיים בתוכיהן כבר הרבה מאוד זמן.
תלתן הביט עליה מעיינת. עיניו סרקו את שיערה ואת תווי פניה. שיערו היה די דומה לשלה, רק שחור כפחם והגיע עד לסנתרו, בעוד ששלה הגיע עד מתניה.
- היא דומה לי. – אמרה וורד לבסוף, ותלתן חייך בתשובה.
בשעות הלילה אהב להסתובב לבדו בשדה. הוא לא קבע לעצמו כיוון מסויים אליו רצה ללכת, ורק הלך לאורך הנהר. לעיתים הלך כל כך רחוק שכמעט שכח את הדרך חזרה, והיה נזכר בה לקראת הזריחה. הימים עברו בציור מרגיע ורביצה, והלילות עברו בהליכה ותהיות על כל מה שמוחו הסתובב סביבו. לא היה מפחיד בשדה בלילה- העיירה הייתה קטנה וכמעט כולם הכירו אחד את השני. מפתיע היה הדבר, שכן תלתן לא היה טיפוס שיכל להגן על עצמו גופנית, אלא רק מילולית. הוא לא חישב עצמו ליישות חשובה מספיק כדי לאסוף נשמות לחיקו. הנשמות באו אליו במקרה הטוב, כך שלעיתים מאוד רחוקות היה בקירבת אנשים. עמיתיו מבית הספר נשכחו מזכרונו מזמן, פרט לכמה וכמה בודדים, כמו ארי וורד. את ארי כיבד אף על פי שהוא שנא את צורת חשיבתו הרופפת של תלתן כלפי העולם. ארי חשב שתלתן מתגרה בו ורוצה לחקותו. הכל רק דעה מוקדמת, כמובן. הם לא הכירו זה את זה כמעט בכלל, אך תלתן היה סבור שארי הוא אישיות מעניינת שיש להעריך, גם אם היא לא ממש מעריכה אותך. ואילו וורד הייתה הדבר היחיד שלעיתים גירד את קצות אצבעותיו והביא את אפשרות ההליכה לבית הספר. אך זה לא קרה, בראש ובראשונה בגלל הלימודים שאותם שנא. כולם אמרו שראשו שקוע במקום מסתורי אחר, הרחק הרחק מכל דבר מציאותי שיכול להיות. הוא התעופף בעולם שיצר במוחו ולא ראה את הנזקים האמיתיים אליהם הוא נגרר. אך תלתן לא הזיק לעצמו בשום דרך. לטענתו- הוא ניקה את עצמו מכל מה שרק יכל לבוא, והוא התכוון לבית הספר כמקור הכי גדול לנזק ממשי. זה לא הפתיע, הרי שוורד הייתה הדוגמא הכי טובה לכך. הוא הרגיש בודד יותר מדיי פעמים כדי להתעקב על כך כל פעם מחדש. הוא הרגיש לא מובן על ידיי אחרים, אך האחרים לא עניינו אותו כלל, לפחות זה מה שהוא שכנע את עצמו לדעת. הוא גם ידע שה"ידע" הזה שסיגל לעצמו שגוי לא מעט, אך תלתן היה כולו בתוך עצמו, ללא שום אפשרות להיפתח בזכות אחרים. רבות היה מהרהר על האנשים שסביבו. בליבו ידע ששום תועלת הם אינם מביאים לו, אפילו לא טיפת ההשראה. לאחר מכן מיידית חשב על עמדתו של ארי בנושא. כל כך רצה לדעת על מה מהרהרת הדמות הזאת, אך לא העיז להתקרב אליה. ולאחר מכן תהה אם קיים עוד מישהו שחושב בדיוק כמוהו עליו עצמו, ופוחד להתקרב מאותן סיבות.
הרבה לאחר הקטטה ליד הנהר שהציל את וורד ממנה, נתקל בבחורה כמה פעמים שוב באותו מקום לאחר בית הספר. לא ידע מה קרה עם פיקוס ואשל, אך ככל הנראה אלה לא הציקו לה עוד. הוא לא הצליח להבין מדוע, אך וורד נראתה די מאושרת במחציתו. הוא לא תיאר לעצמו על המחשבות שיכולות לעבור דרכה בשעות של הרהורים, או על דברים שהיא אוהבת, אך הוא ראה בה את הדבר שהפעיל אותו יומם וליל- ההשראה.
אך לאחר מספר פעמים בהם נתקל בה ליד הנהר, נוכח לדעת שהיא בעלת קו מיוחד של מחשבה, קו שברובו היה מאוד תמים.
- אני לא מבינה למה יש לאנשים כמיהה לפגוע סתם. זה בלתי נסבל וכל כך קשה מנשוא... – היא אמרה באחת הפעמים. תלתן ידע בדיוק למה הכוונה, שכן חווה דברים דומים לכך כשהיה קטן.
- אנשים הם אכזרים מטבעם ובעלי יצר שלילי. מעטים מאוד יודעים להשתלט על היצר הזה ולהתפתח, כמוני וכמוך לדוגמא.
- זה לא עוזר לי. אני תמיד הופכת לקורבן חסר אונים. ואף אחד, אף פעם- אף אחד לא הגן עלי. מעולם, מעולם...
- מה זאת אומרת? אני הגנתי עליך מהם בפעם ההיא. זה לא נחשב בעינייך?
וורד הביטה בעיניו במבט שאמר "אתה בטח לא רציני" וענתה:
- לברוח? זה מעיד על פחד... – שתיקה השתררה לפתע.
- כלומר, זה היה מאוד משעשע ואכן עוזר, אך זה לא יכול להימשך הרבה. זה... קלות הדעת... זאת לא ההגנה אליה ציפיתי כל חיי.
מובך לא מעט, תלתן עזב אותה יושבת ליד עץ האקליפטוס.
הימים חלפו. כל אחד נראה דומה- בוקר פעיל, צהריים חמימים וערבים שקטים. בלי לשים לב, כל העיר קושטה לכבוד פסטיבל האביב, שהיה אמור להתקיים בערב יום ראשון ועד הבוקר. בתי ספר אפילו וויתרו על יום שני עבור התלמידים. ארוע זה היה חשוב מאוד בחיי התרבות הדלים של העיירה.
למשך כל השבוע ליבה של ליליה לא נח. ההתרגשות לקראת פסטיבל האביב הלהיבה אותה יותר מכול. היא הרגישה שרק היא בעלת מזג משתולל לקראת סוף השבוע, מפני שכולם נראו שלווים יתר על המידה. ארי החזיר קרירות כרגיל, ועדיין התלבט. חמניה לא התלהבה גם כן. ומי עוד נשאר כדי להשוות? אף אחד, למעשה. לא היו הרבה דמויות מעניינות סביב ליליה. גם היא הייתה די בודדה. ביום שבת שלפני היום המיוחל נפלה אבן מעל ליבה בקלילות- ארי הסכים לבקשתה.
- אבלה איתך אם את מבקשת. בכל זאת, אני חייב להחזיר לך טובה על כל מה שאת עושה סביבי.
- אני עושה כל כך הרבה דברים?
- דיי... אבל רק דבר אחד מפריע לי. לא בך, אלא בפסטיבל עצמו- הרעש.
- חבל מאוד! – היא צחקה – זוהי המהות של פסטיבל- לשמוח ו...
- ולעשות רעש! – קטע אותה ארי– זה כמעט בלתי נסבל...אולי האוכל יהיה שווה את זה.
- אבל אתה מפספס לגמרי את המשמעות של הפסטיבל- האומנות! תחשוב כמה אומנים יהיו ברחובות, כמה מיצגים מגוונים לצפות בהם?
- זה כל העניין- לצפות בהם. אם הייתי במקום כל האומנים הללו לא הייתי מסגיר את עצמי אל ההמון. אני רואה בזה טעות גמורה.
- למה?
- אני לא יודע להסביר לך את זה... זה פשוט יותר מדיי עבור בן אדם אחד. הוא צריך להיות שקוע באומנותו, והבריות האלה לא יודעים אפילו לכבד אף אחד, רק עושים רעש כל הזמן.
ליליה נאנחה נואשות. "איך אוכל להסביר לו שאוסף של אנשים ייצור רעש בין כה וכה?"
- ומה אם זה היה פסטיבל השקט? – המשיך ארי – מה היה קורה אז? האומנים היו יושבים בשקט ומציירים או מבצעים קטעי פנטומימה...והמוזיקאים...
- הם לא יוכלו לנגן. ארי, אתה מאבד את עצמך בדבריך!
- נקודה טובה. סימן שצריך להפסיק לדבר.
היא נראתה קופצנית יתר על המידה בעוד שארי הלך הליכה צנועה והשפיל את מבטו אל האדמה. הרבה נראה לו כדבר חסר תועלת, אך בתוך תוכו קיווה למצוא את הניצנוץ של המשמעות, אפילו אחד קלוש ביותר. במיוחד בליליה, שנדמה היה כי אם היה מוצא את הדבר הנכון כדי לגמול לה על כל מאמציה, היה יוצא כדרך הישר. לפחות כך קיווה, וכל פעם שהיה שוכח מכל דבר אחר, מחשבה זו הייתה קופצת לראשו.
וכך היה בערב יום ראשון, מן השעה חמש בצהריים. הדוכנים החלו להגיע לצידיי הכיכר ועימם עגלות עמוסות כל טוב, קבוצות- קבוצות של אנשים הגיעו אל הדוכנים והעמידו אותם בעזרת קרשים ומסמרים. לאט לאט עם רדת החשכה כל הכיכר צהלה בשימחה: במרכזה התרוצצו הלהטוטנים לבושי מסכות צבעוניות, מוזיקאים בעלי כלים שונים התהלכו בין ההמון והדוכנים עמדו בצידיי הכיכר. רק לציירים ניתן מרחב מיוחד בו יכלו לשבת. רובם ציירו קריקטורות תמורת תשלום. ריח של מטעמים שונים עלה באוויר והילדים התהלכו עם בלונים ופניהם צבועים בעבודות צבע ססגוניות.
ליליה ראתה מחלון ביתה דרך חריץ בין הבתים את הכיכר שהתעוררה לחיים ומיהרה לצאת מביתה, לבושה בשימלה בצבע תכלת וזר פרחי שן- הארי לראשה. היא רצה במהירות לאורך כמה רחובות אל ביתו של ארי. לאחר שנכנסה, דפקה על דלת חדרו, ורק לאחר מספר שניות הדלת נפתחה.
- איפה אתה, ארי? בוא נצא אל הכיכר! – קראה ליליה והסתובבה במעגלים בחדרו. היא נעצרה והביטה בו כשזר הפרחים התעקם ונח באלכסון על פניה. היא צחקה, חייכה חיוך מאושר והתקרבה אל ארי, שישב על מיטתו ובהה בה כאילו הייתה כלבלב מתלהב. עיניו סרקו אותה באיטיות ושיערו כיסה חצי מפניו. כל כך רצה לומר לה שהוא לא רוצה ללכת, אך משהו רמז לו שיש עליו ללכת בכל זאת. הייתה לו תחושה בלתי רגילה של מועקה, כזאת שהוא כבר נתקל בה פעמים רבות בחייו, וקושי מסויים עצר אותו מלהתגבר עליה. וכשהתגבר עליה, היא נדמתה לו כה מבישה ומצבו הקודם נדמה מגוחך. הקושי הזה- הוא זה שהיה מגוחך. אך לא היה זה זמן כדי לפענח את תחושותיו. הוא קם מהמיטה וזרק על עצמו חולצה לבנה. "תובילי אותי אל עולמך." הוא שמע את עצמו אומר בליבו.
כל העיירה פיזזה בחגיגות. האורות שנדלקו עד לא מזמן האירו אותה והיא דמתה לגחלילית ענקית. תלתן כמהה לשהות ליד הנהר, אך גם הוא היה מלא באנשים. רובם היו זרים שבאו לבקר את העיירה או כאלה שרצו לנוח מן החגיגה. תלתן לא יכל להישאר בביתו- כל כך רגיל היה אל הטבע שלפעמים הבית נראה זר. הוא טייל לאורך הנהר אנה ואנה, ובהה בדמויות הישובות לאורכו: זוגות מחובקים, אימהות וילדים, זקנים וצוענים. חבורה אחת ישבה במעגל והאזינה לנגינת הגיטרה של אחד מהם. השלווה עדיין הייתה קיימת, אך עוד ועוד אנשים התחילו להגיע והנהר התמלא אפילו במתרחצים נועזים. תלתן בהה בכולם באדישות. הוא רצה להתבודד, כשבעצם נורא רצה לראות את וורד, במיוחד בערב כזה חגיגי. למרבה מזלו, ראה אותה רצה מכוון הגשר ומנופפת בידה אליו. התרגשות פרצה מתוכו והוא רץ לקראתה, נעצר ממש מולה כמעט עד כדי התנגשות. פניה של וורד הראו דאגה.
- הם שוב פה! – היא קראה, מתנשפת.
- מה זאת אומרת?
- פיקוס ואשל, הם רודפים אחריי שוב!
- הם לא עזבו אותך כבר? מה קרה הפעם?
- הם החליטו לעשות לי "הפתעה" לקראת הפסטיבל. אני חוששת שלא אצא נקייה מהעניין.
לא היה לו זמן לשאול עבור עוד פרטים. עיניה הגדולות של וורד הראו כל כך הרבה פחד עד שהרגיש שהוא כמעט נבלה בתוכן ומתחיל לפחד גם כן. ידיה ושפתה התחתונה רעדו. משהו נורא נישא ממנה והיה צריך לחשוב על תכנית בריחה טובה.
- איפה נוכל להתחבא? – הוא שאל.
- להתחבא? בתוך המים אולי... כל העיירה מפוצצת באנשים, בקושי אפשר לעבור איפשהו. חוץ מזה, הם כבר בדרך לכאן. אני מפחדת, תלתן! אני ממש מפחדת! – קולה ילל נואשות ותילתן אימץ את מוחו לכל פשרה אפשרית ובלתי מזיקה. לפתע, כמן תגובה טבעית ניתק את מבטו ממנה וראה במרחק את פיקוס ואשל רצים לקראתם, מקלות עץ בידיהם. הוא קפא לכמה רגעים, אולי בגלל הפחד שעיניה של וורד הצליחו להעביר, ורגע לפני שידו של אשל הצליחה לתפוס בשיערה של וורד, הוא לקח את ידה ופתח בריצה סוחפת, שוב כמו בפעם ההיא. לא היה חכם לרוץ לאורך הנהר כיוון שהאנשים חסמו כל דרך לעבור, לכן החליט תלתן לרוץ עמוק לתוך שדה פרחי שן- הארי, יודע בוודאות שזהו צעד אפילו יותר נוראי. שמיכת השמיים החשוכים הייתה לרקע הכי פחות נוח. משהתרחק מן העיירה כך היה פחות אור, רק עמעום דל ממאחוריי גבו. הוא רץ כל כך מהר וסחף את וורד איתו, שלא ידע עד כמה התרחק מן העיירה. ממאחוריו יכל לשמוע את צעקותיהם של פיקוס ואשל. הוא ידע שלא היה לו כל סיכוי להתמודד איתם, אך לא יכל לתת להם לפגוע בוורד, במיוחד לא בערב הפסטיבל. הוא נזכר בעברו ובפעמים שבהם היה שרוי באותו מצב בדיוק, אך ללא כל יכולת לקרוא לעזרה או להינצל על ידיי מישהו אחר. הוא פשוט רצה להיעלם ביחד עם וורד, וכך כל המצב גם כן היה נעלם; השלווה הייתה חוזרת אל ליבו וההבעה המפוחדת הייתה נמחקת מפניה הרכות של וורד. רק החיוך היה נשאר על פניה והם יכלו לשוחח כמו בימים האחרונים. הוא נזכר במבטה הרגוע, באצבעותיה הדקות, בדמותה שצייר, בעיניה הגדולות והשלוות, בשיערה המתנפנף ברוח שבאותו רגע נתפס בחוזקה, והיא הופלה על הדשא הקר. פרק ידה העדין נקטע מאחיזתו של תלתן והוא עצר, החטיף מבט אל גופתה השברירית על הדשא ועל ידו הגסה של פיקוס, בה הרים את וורד בשיערה והפילה שוב אל הארץ. היא התחילה לבכות וניסתה לקום, אך פיקוס הרים אותה בשיערה שוב עד שהעמיד אותה כבובה חסרת שיווי משקל. תלתן הרגיש את חבטות המקל על גבו ובטנו, את הרגליים שרמסו אותו ואת בכייה של וורד. הוא היה שרוע על הדשא גם כן, ופיקוס ואשל רוכנים מעליו. הוא הרגיש עצמו מסתובב במערבולת שאין לו שום שליטה עליה. חלק ממנה מכאיב, אך רובה מרגיז ביותר. הוא רצה לדעת לשלומה של וורד, רצה להגן עליה, וכעת היה בטוח בכך יותר מקודם. לרגע הם עזבו אותו וחטפו את וורד בשיערה וידיה, ומילמלו משהו על הדרך בה עומדים להתעלל בה. תלתן לא הרגיש את כאב המכות שספג. הוא קם על רגליו הרועדות והעיף את שיערו המבולגן מפניו. פיקוס ואשל נראו גוררים את וורד אל החשכה המרוחקת של השדה. תלתן הרגיש את כעסו גובר עליו. אחיזתם גרמה לוורד להזיל דמעות; הם גרמו לה כאב וסבל. אחד ממקלות העץ היה שרוי על הדשא מולו. לאחר שלקחו, רץ לעבר פיקוס ואשל וניתק את אחיזתם מוורד בעזרת המקל. הוא החטיף מבט אחרון בעיניה הבוכיות רגע לפני שהשליך את עצמו על אוייביה.
ארי הרגיש כגוויה תלויה על חבל אל מול החגיגות שהיו סביבו. הוא הביט בחוסר רצון בליליה שפיזזה בסיבובים עם הנגנים וצחקה בקול רם. הכל היה רועש פי שתיים יותר עבור ארי. כל השמחה וההילולה רק גרמו לו להרגיש ריקנות.
"ליליה אחת מהם," הוא חשב בליבו בזמן שצפה בה, "היא לא שונה מהם בכלל. מי היא? היא לא נראת כמו עצמה. ובכלל, מי היא הייתה כל הזמן הזה?" בעודו עומד באמצע הים הגואש של האנשים המרקדים, הוא ראה את ליליה מתרחקת ממנו עד שנעלמה בין ההמון."בדיוק כמו שחשבתי."
הוא הסתובב והלך לכוון השדה. לרגע נדמה לו ששמע אותה קוראת בשמו אך לא היה לו איכפת. הוא היה שקוע בעצמו ורצה ליירוק לרגליי ההמון הרועש. הכל נראה חסר תועלת, סתמי, מכוער. הוא שקע בעצמו כל כך שלא שם לב שהליכתו נהפכה לריצה, והוא מצא את עצמו עומד על הגשר לבדו. הוא ראה את האנשים היושבים לאורך הנהר ואת המים השחורים שרשרשו מתחתיו. לפתע חש בשקט שבו חשק כל כך בכיכר העיר. הוא נשם בנשימות עמוקות והביט בשמיים. רוח קרירה פיזרה את שיערו מפניו. הוא חייך לפתע וצחקק לעצמו.
"אכן, המציאות באמת מגוחכת..." לפתע המשיך לצחוק לכמה רגעים. לאחר מכן הביט במים. הוא רצה שליליה תבוא; הוא לא התכוון לחפש אותה. עיניו נעצמו וכאילו הביטו דרך עפעפיו. רעש העיירה נמוג לאט לאט, ורק המים נתפסו באזניו. להט עבר דרך פניו וכעת הוא ידע שהיא כאן. הוא פקח את עיניו.
- ארי, למה ברחת ממני? – שאלה ליליה בקול מודאג – הכל בסדר?
ארי הפנה את מבטו לעבר פניה הקרירות. עיניה הביטו בו וציפו לתשובה. הוא סקר את פניה לרגע, מביט בכל תו ותו, ולאחר שאגר לעצמו עוד מידע שהיה צריך, פצה את פיו וענה:
- הייתי צריך.
- מה זאת אומרת? – שקט השתרר לפתע. הוא שוב היה צריך לבחור את דבריו בקפידה.
- את יכולה לחזור לעיירה.
- לא, לא אחזור בלעדיך.
- מה עוצר אותך?
- אתה... זאת אומרת, אתה חבר שלי, אני רוצה שתהיה איתי.
- אני לא רוצה להיות איתך. – הוא שבר את הנימה העדינה בה הכריח את עצמו לדבר. מילות עקיפין לא יזרזו את העניינים.
- את יכולה לחזור לחגיגות שלך. אני רוצה להישאר לבדי.
- אבל הבטחת לבלות איתי בפסטיבל!
- רק הסכמתי. עכשיו אני לא רוצה עוד. את נבלעת טוב מאוד בין ההמון, סימן שאת לא צריכה אותי באמת. תביני ליליה, אני רוצה להיות לבד.
- אתה לא נהנה להיות איתי? – הוא ידע שהנימה הנעלבת והילדותית תפרוץ ממנה, והוא ציפה לכך. ככל הנראה ליליה לא ממש הבינה מה היה ברצונו לומר.
- לא, לא ממש.
- ארי, קרה משהו? אתה רוצה שאעזור לך? – מבטה המדאיג ניקב נקודה כואבת בביטנו של ארי. גם נימת דבריה היו נוגים לליבו, אך לא יותר מכמה רגעים כשהפסיק לענות לה והביט בה בשקט. הוא הרגיש שמשיג את מטרתו על אף כל מה שהיה צריך לרמוס בדרך, אך ידע שהוא עושה את הדבר הנכון. בשבילו.
- זה בדיוק העניין- אני לא צריך את עזרתך. את תמיד ניסית לעזור לי להשתלב בחברה ולבנות נתיב חשיבה משל עצמי, כשלפני כמה דקות בהן עמדתי בין אנשי העיירה השמחים הבנתי שאני לא אוכל להשתלב אף פעם. את נתיב חשיבתי כבר בניתי מזמן, ורק את כל הזמן ניסית לבלום אותו ולחנוך אותי על פי מה שהרגשת לנכון. את עזרת לי מאוד, אבל את לא יותר שונה מחמניה. שתיכן רוצות את אותו הדבר- למלוך עלי. ובכן, אני לא צריך דבר כזה, את זה צריכות אתן. את שתלטנית בדיוק כמוה, רק בדרך מעט שונה.
ליליה הביטה בו ומבטה כאילו התעוות.
- אתה טועה, ארי! אתה טועה לגמרי! אני רוצה לעזור לך כדי שתרגיש בנוח. אני הרי חברה שלך כבר הרבה מאוד זמן! – היא הורידה את זר פרחי שן- הארי שהיה כל הזמן על ראשה והביטה בו. הזר התקמט מעט והפרחים איבדו את נוצותיהם הלבנות. הם היו ערומים כעת, ללא ראש לבנבן.
- רק את מרגישה כך, ובזמן האחרון אני לא מרגיש שום דבר כלפיך, לא כחברה ולא כשום דבר אחר. את מיותרת מבחינתי; את מפריעה לי ומנסה לנווט אותי לפי דרכיך, וזה לא אמור לקרות. את לא מבינה שאני הספקתי להתקדם מזמן, ואת עדיין חושבת שאני חסר יכולת. מוזר שאני הבנתי את זה רק לפני כמה דקות. את מוזמנת לחזור לעיירה, ליליה.
- ארי... זה ממש מעליב!
היא התחילה לבכות וארי צפה בה ללא כל רצון לנחמה. הוא הרגיש שאפילו לא עליו לנחם אותה. הוא רצה להתרחק ממנה ולהשיג את מטרתו. דבר לא עניין אותו יותר.
- אבל חשבתי שאתה נהנה להיות במחציתי... – היא מלמלה ושפשפה את עיניה.
- כנראה חשבתי שאני צריך, כשאני בעצם לא. – בדברים אלו ליליה פרצה בבכי נוסף וברחה מהגשר לכיוון העיירה. בידיעה גמורה שהוא הרס לה את כל החג, תלתל ארי את ראשו וחייך לעצמו. "ליליה יקרה, פרחי שן- הארי ישמשו לך כזר קבורה." ובכייה של ליליה נשמעו בכל העיירה.
קרח נוקשה נפגש עם דם ועור. טיפת המים התמזגה עם הנוזל האדום וזלגה באיטיות על הלחי של תלתן. הוא ישב שעון לאחור על כורסא מרופדת והחזיק את המטפחת עם הקרח על גבתו השמאלית. וורד התרוצצה מהחדר למטבח והביאה תחבושות, משחות ועוד קרח. הוא ראה רק בעינו הימנית וסרק את החדר עד כמה שיכל: קירות לבנים, אגרטלי פרחים על החלון, וילונות ארגמן ומיטה קטנה. הכורסא שבה ישב עמדה מול הכניסה לחדר. שולחן כתיבה עמד מתחת לחלון. עינו נדבקה לציור קטן של וורדים כשלפתע אצבע ענקית נכנסה לזווית עינו וספגה עם מטפחת לחה את הדם שעל מצחו. היא לקחה ממנו את הקרח וניקתה את לחיו השמאלית בלי לומר דבר. עיניה היו מרוכזות בעבודת הטיהור. למזלו של תלתן שפתיו היו שלמות אך גם הוא לא פצה את פיו. מחוץ לחלון נשמעו הניגונים העליזים של המפוחית והאקורדיון, קריאות שירה של אנשים וזיקוקים, כשבתוך החדר שררה דממה ושלוות נפש. כעת וורד הרטיבה את המטפחת ונגעה איתה בעדינות באפו של תלתן. רק עכשיו הוא שם לב שנשם רק עם הפה ולא עם האף. את הידיים העיז להזיז מעט, והרגיש כאילו אבנים גדולות צמודות אליהן. כל איבריו כאבו, במיוחד חלק מהאצבעות ביד הימנית. הוא נשם בכבדות ועקב בעין אחת אחרי וורד, שעברה מפניו אל ידיו ולאחר מכן אל גופו. היא סרקה את חזהו ושום פציעות לא נראו. בלחיים אדומות היא הרימה את מכנסיו עד לברכיו כדי לספוג את הדם במטפחת הלחה. כשסיימה, הניחה את הכל בצד והתיישבה לידו. עינו השמאלית הייתה נפוחה ופניו היו חצי אדומות. תלתן הביט בפניה בעיון, וכן שם לב לנפיחות גדולה שהייתה מתחת לעינה הימנית.
- אני בטח נראה נורא, נכון?
היא שתקה ולא ענתה, רק חייכה לעברו חיוך רחב. עיניה נצצו משום מה.
- אתה לא רק יודע לרוץ ממש מהר. – היא ענתה לבסוף.
- אני גם יודע לחטוף מכות ממש טוב! איזה כיף! – הוא חייך עם צידו הימני של הפנים וורד צחקה.
- אבל ניצחתי בסוף, נכון? נכון? – חיוכה של וורד סירב להימחק.
- כן. – קולה נשמע רך יותר מתמיד. – זה היה מחזה נוראי.
- הכל היה מחזה נוראי. לכמה זמן התעלפתי?
- עד שנשאו אותך לביתי. רגע לפני שהתעלפת צוענים החליטו להתערב וסילקו את השניים. הם עזרו לי לשאת אותך לפה. תהיה כאן עד מחר בבוקר. בית החולים סגור בגלל הפסטיבל. מוזר, הם היו צריכים לשער שיהיו קטטות.
- ואיך את, בסדר?
- כן. הם לא גרמו לי הרבה נזק. – זיו פניה נאבד לרגע ומבטה הושפל. תלתן אימץ את שריריי יד ימינו כדי לזרוק אותה בכבדות על ידה של וורד שהייתה מונחת על ברכיה. לאחר שעשה זאת חש כאב מחשמל באצבעותיו.
- מה אתה עושה, אל תזיז את היד הזאת! – היא החזירה אותה למקומה – שלושת אצבעותיך שבורות.
השתרר שקט לרגע ביניהם.
- תגיד, איך הצלחת להתגבר על הפחד שלך ולהרביץ להם חזרה?
תלתן הרהר מעט לפני שענה:
- כי ראיתי את הסבל שלך. כי הרגשתי שאני חייב, שאני רוצה. אני לא יודע... – וורד חייכה והניחה את ידה על זרועו הימנית (בכף ידו לא יכלה לגעת). את ידה השנייה הניחה על כתפו השמאלית וקירבה אליו את פניה.
- תודה לך. – היא אמרה ונישקה אותו על שפתיו בעדינות.
הסוף.
תגובות