אילמים

בשקט שכבתי עם חיוך על פניי. מולי ניצב גל ענק של כיסאות מסודרים שורה אחרי שורה במעלה מדרגות. התיקרה כבר לא נראית לעין. הריצפה הייתה קשה מעץ ולא נוחה לזויות הראש שלי. מתחתיה שמעתי צלילים, קולות ורעשים. אחרוני השחקנים ודאי עוזבים את המקום. מצידיי מבטי נראו וילונות אדומים והאור האחרון שנשאר למעלה סינוור אותי והוציא ממחבואן נצוצות אבק. מיצמצתי, עצמתי את עיניי. קרוב לידיי עדיין שכבו כמה דפים של טקסט, תווים ועיפרון. החזרה היום הייתה נוראה ואיומה. ה"שחקנים" בקושי שיתפו פעולה ונאלצתי להיות היחידה שבלטה באהבתה למחזה, משום שאני באמת הייתי יחידה שכזאת. המורה אבד לגמרי כל סבלנות והנגנים הריצו בדיחות על ימין ועל שמאל. היה מאוד משעשע למעשה, כשהמורה המשופם הרעיד את כתפיו כפי שהיה עושה בעת עצבים וצעק בקול: "מארישקה! כינור! אלדר! אורות! דיקציה לעזאזל, דיקציה!!" פניו נעשו אדומים והוא התהלך מצד לצד במהירות. ה"דיקציה" הפכה לבדיחה משותפת לאורך כל החזרה, ובסיומה כולם התפזרו מהר ככל שיכלו. המורה ניגש אלי בהוכרת תודה על הרצון הטוב שלי להשתתף במחזה, וברמיזות עלובות רמז שהוא לא יכול לתת לי את התפקיד הראשי אחרי הכל משום שאני לא מדהימה בתור שחקנית. אני בספק אם הוא גם מחבב אותי באיזושהי צורה, אך אני עדיין מכבדת אותו בתור מורה. הוא פשוט כל כך חסר אונים לפעמים שזה גורם לי תמיד לרחם עליו ולסלוח לו על כל שטות שהוא פולט. והוא פולט הרבה מאוד שטויות.

שכבתי על הבמה, מוטשת מן הבדיחות והריכוז לאור האורות המסנוורים, נושמת לאט לאט וסופגת לתוך העור אבק שחקנים. אחרון הכינורות עזב את המקום.

שיעורי המשחק נערכו פעמיים בשבוע, מהירים ומלאי בדיחות יותר מאשר הטקסט המקורי. סבורני שאפילו את הבדיחות זכרנו יותר טוב מאשר את התפקידים שלנו. והכל נפל על המורה המסכן. היינו בערך עשרים שחקנים חובבים, כל אחד שונה מרעיהו, מוזר מרעיהו, מעצבן מרעיהו... השיעורים היו לבחירה, כמו חוג קיץ פזיז אך הרבה יותר רציני. אומנם, המשתתפים היו שחקנים טובים ועצלנים גדולים מאוד. כמעט כולם חוץ ממני, אני הייתי מעט יוצאת דופן. כמהתי לשחק כמו מטורפת, אך המורה פשוט לא הכיר בכישוריי. לעומת זאת, חבריי כן הכירו.

התחיל להחשיך כשיצאתי מאולם החזרות אל העולם החיי והמלא באוויר צח ואור בריא, והלכתי באיטיות אל הרחוב שלי. החנויות החלו להיסגר, חוץ מחנות ספרים אחת בפינת אחד הרחובות. החנות הייתה ישנה ודי מוזנחת. כל פעם שעברתי לידה תהיתי אם נפש חיה עדיין קיימת בה. ואכן, נפשות היו שניים בחנות- סבא בלוי ונכדו הירקרק. הסבא היה בעל החנות ובמקום יורשו הטבעי, בנו, מילא את המקום הריק נכדו. לא ידעתי מדוע האבא איננו אך זה גם לא עניין אותי. הפעם החלטתי להיכנס לחנות מתוך עניין באחד הספרים שבחלון הראווה. שייקספיר זה היה, רושם יותר קלאסי לא יכלתי לקבל. "כל המחזות והשירים בספר אחד" כך היה כתוב. מיד התעניינתי, שכן בשיעורי המשחק העלנו סצנות ממחזות שונים של שייקספיר, ולמעשה העסקנו כמעט בו משום שהמורה היה מטורף על הדמות. אך הסתקרנתי יותר בנוגע לשיריו, אותם מעולם לא קראתי. אפילו לא אחד, עבור מישהי שקראה כל דבר שכלל אותיות. נכנסתי לחנות, והפעמון שמעל הדלת צלצל. מדפים מאובקים עד מחנק ניצבו מהריצפה ועד לתיקרה, עמודות של ספרים בגדלים וצבעים שונים, ושולחן תשוש עמד באמצע עם גוש עיתונים עליו, מסתיר חלק מן הכניסה למחלקה היותר פנימית של החנות, והיותר חשוכה. הבטתי לכל עבר, נמסה לראות כמות כל כך גדולה של ספרים במקום אחד. אהבתי חנויות ספרים מכל סוג, אהבתי את האווירה יותר מכל. לא משנה אילו ספרים החזיקו והאם איי פעם התכוונתי להושיט ידיי לאחד מהם, העיקר האווירה- מופנמת, ישנה ומסתורית. לא הייתי מקורית מדיי בבחירות שלי.

"סליחה?" שאלתי כמעט בצעקה, ולפתע גוש העיתונים שהיה מונח על השולחן קפץ וממנו הציץ ראש קירח עם עיניים מלוכסנות מקמתים, משקפיים עדינות מלבניות ועניבה הכי מצוחצחת שראיתי אצל איש זקן.

"כן גברתי, במה אוכל לעזור?" שאל האיש וחייך כך שעיניו נהיו מלוכסנות עוד יותר. תהיתי אם נמצא אבק בין כל הקמתים הללו.

"כן, התעניינתי בנוגע לאוסף המחזות והשירים של שייקספיר שמונח בחלון הראווה. האם אוכל לראות אותו?"

"כן, כן..." האיש קפץ חיש מהר מן השולחן וכחרק זחל את דרכו בין ערמות הספרים אל חלון הראווה, משם הוציא את הספר עבה הכרס, כריכה בצבע ירוק כהה. האותיות, שהיו פעם מוזהבות קיבלו צבע כמעט חום עכשיו. הזקן הושיט לי את הספר ואני לקחתי אותו מידיו בזהירות. דיפדפתי בכמה עמודים. משפטים על גבי משפטים, מילים על גבי מילים, הכל צפוף וכתוב אחד על השני. יפהפה. מדבקת המחיר הפשוטה מיספרה את הספר בעשרים. רק עשרים! עבור ספר כל כך מיוחד, רק עשרים!

"אני אקח אותו." אמרתי בגאווה ופזיזות וניגשתי אל השולחן, שם הזקן כבר חפר אל תוך הקופה כדי למצוא פרוט לארבעים שנתתי לו.

"הו, נפלא, נפלא!" הוא קרא בין קמתיו וחייך ללא הפסקה, נראה שוב כמלוכסן קשות.

"לך גברתי, יש טעם משובח בספרים! לא כל אחד רואה בעיניו שייקספיר וחוטף אותו מייד. אנשים בדרך כלל היו בודקים מה הספר מכיל ואם יש בו את מה שהם מחפשים. ואילו את, עלמה צעירה, לקחת את כל הקופה, כל האוצר בתיבה אחת. זהו צעד פזיז אך אמיץ. אני אסיר תודה... מנסה למכור את הספר הזה כבר עשרים שנה!"

אז בגלל זה המחיר המגוחך. לא הבנתי מדוע הזקן מיהר להסיק מסקנות כה פזיזות עבורי, שכן קראתי כמעט כל דבר, לא משנה אם היה זה שייקספיר, הנרי מילר או כרזות של מכבסות בעיר התחתית. אבל שמחתי שעוררתי התלהבות ועמדה של כבוד אפילו כשלא הייתה לי שום כוונה לכך.

"אוי לי, אין לי עודף עבורך. אצטרך לקרוא לנכדי. כריסטיאן! כריסטיאן!!"

ה"כריסטיאן" שלו נשמע צרוד ויצא בקושי רב.

"רגע!" נשמעה קריאה חזרה מהמחלקה החשוכה של החנות.

"אוי, שחכתי להציג את עצמי!" הזקן קפץ פתאום וכמעט הבהיל אותי. הוא בודאי היה היפראקטיבי כשהיה צעיר.

"שמי הוא קלוד קורדו, את יכולה לקרוא לי אדון קורדו. ואיך קוראים לך, גברתי?"

"מריה, אבל אדוני יכול לקרוא לי מארישקה. ככה כולם קוראים לי."

לחצתי את ידו הרועדת, הזקנה והחמימה. חייכתי בחיבה אל האיש המשעשע. צירוף השמות קלוד קורדו העיד על מוצא צרפתי מאוד מובהק, ואני אהבתי כל מה שהיה קשור לצרפת. לפתע הגושים דלי האוויר שהיו מעופפים בחדר כתחליף לחמצן מרוב האבק, התעוותו והתקשו. ריח סמיך של טבק עמד באוויר. הזקן החל להשתעל.

"לעזאזל כריסטיאן, ביקשתי ממך לא לעשן בחנות!" צווח מר. קורדו וניסה לפתוח את אחד החלונות הצהובים, מתנצל באותה הזדמנות על קללותיו ה"גסות". עזרתי לו במלאכה ובמהרה אוויר קריר של ערב נכנס פנימה, מנקה את האבק.

"מצטער סבא." ענה קול מאולץ של סליחה, כאילו שהמאורע קרה מדיי יום כ-5 פעמים. ובכן, לא טעיתי בהשערה זו כשראיתי מלפניי את כריסטיאן. בחור רזה, כמעט דקיק וחד עמד מאחוריי סבו והחזיק מקטרת בפיו. הוא במהרה הוציא אותה והחביא מאחוריי גבו, מוציא את העשן העודף מפיו לעבר החלון הפתוח. חולצתו הייתה פתוחה מעט עד עצמות הבריח, צעיף ארוך היה זרוק על כתפיו ושיערו הכהה נופל ברשלנות על פניו, שעיצבו קלסתר של עור ועצמות, כמעט חסר בשר לחלוטין. אך עיניו הערפיליות לא הראו מצוקה או זדון, פחד או חוצפה, אלא פשוט חיוך.

"תודה לאל... כריסטיאן, תכיר את מריה, היא רוצה לקנות את אוסף השייקספיר מחלון הראווה. היית מאמין? סוף סוף הוא יילקח לבית חם ואוהב." הזקן ציחקק לו בין קמתיו ואני חייכתי לעצמי. מסכן.

"נעים להכיר אותך מריה, אני כריסטיאן קורדו." הוא חייך והושיט לי את ידו הדקיקה. היא הייתה קרה כשלחצתי אותה ולא מלאת אבק, אפילו לחה מעט.

"אה כן, כריסטיאן, אני צריך עודף בשביל הגברת. עשרים מתוך ארבעים, אם תוכל."

כריסטיאן פשפש בכיסיו והוציא כמה מטבעות ושטר. הוא נתן אותם למר. קורדו שנתן אותם לי.

"תודה רבה." אמרתי וקדתי קידה, מחזיקה את הספר קרוב לגופי בשתיי ידיי.

"תודה לך, מריה! את תמיד מזומנת לבקר בחנות שלנו. לא תמיד יש לקוחות כמוך." הסמקתי למשמע דבריו המוגזמות של מר. קורדו אך הודתי לו שוב, זורקת חיוך צנוע אל כריסטיאן גם כן שצפה בי בהנאה.

יצאתי מהחנות עם הרגשה טובה, אפילו כמעט מאושרת. המקום הקטן והמאובק היה עולם אחר לגמרי של אנשים קצת יותר נחמדים ממה שהכרתי. בלט במיוחד מר. קורדו אותו השוותי בטבעיות למורה למשחק הצבוע, שאמנם כיבדתי אך הוא הראה סימנים עוקצניים במיוחד, ההפך ממה שמר. קורדו בפשטותו התמימה הציג לפניי. מכריסטיאן היו זכורות לי העיניים הערפיליות, מוכתמות מדמעות אולי, מטבק מרעיל או מאבק הספרים, מביטות בי במבט של חיבה פשוטה ונקייה. רצתי במהירות ברחובות לעבר ביתי, מרימה את שמלתי ביד אחת ומחזיקה את התיק שלי ואת שייקספיר ביד השנייה.

אלדר היה יד ימיני, וכפי שהוא טען, "כתף ימינך". אימרה זו נאמרה בהקשר למבט שהייתי זורקת לצד ימין כשהייתי עומדת לידו ומחליפה איתו את אחת הבדיחות שלנו. הוא תמיד עמד מצד ימין, משום מה.

"תראי מארישקה-" הוא קפץ מאחד הספסלים מחזיק מטאטא לבוש במעיל עם כובע נוצות עליו, "מר. פיפין!" הוא התהלך כפוף כך שהמטאטא נטע באלכסון קדימה, גורם לכובע הנוצות לרעוד. צחקתי בקול רם כשהוא התהלך עם המטאטא מצד לצד על הבמה, מחקה בצורה טובה למדיי את המורה למשחק. כל פעם אלדר ואני הגענו ראשונים לאולם החזרות והחרבנו את כל הציוד כולו. הוצאנו ממחסן התחפושות שמלות ומעילים, בנינו מגדלים מן התפאורה וצחקנו כמו מטורפים על כל דבר, בעיקר על מר. פיפין. אלדר היה בחור מטורף לחלוטין, עם מבט בעיניים של חולה נפש. משום מה סוג האנשים הזה תמיד משך אותי. לחלק מהשחקנים הוא נראה מכוער ומעצבן, ולמר. פיפין הוא נראה כמו שדון מרגיז. כולם תמיד החשיבו אותו לאח שלי- אותו שיער אדמוני פרוע וחיוך עם נמשים. "הנה הממזר הג'ינג'י" הם לפעמים היו זורקים. אבל לאלדר לא היה איכפת מכלום. אנשים משוגעים בדרך כלל לא שמים לב למה שקורה או נאמר סביבם ולאיך שהם נראים לעיניי האוכלוסייה. כל כך כיבדתי את האינסטינקט הזה שלו. הוא היה בעל חוצפה גדולה ואדישות מוחלטת לתגובות שליליות של אחרים עליו. לפעמים היה חכמולוג יתר על המידה אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הוא באמת היה האח המושלם. ובאשר לשחקן, הוא הצליח יותר במימד ההומוריסטי מאשר במימדים אחרים, אף על פי שרק אני ידעתי את הכישרון שלו בלשחק טרגדיה. אבל זה היה הדבר היחיד שהוא התבייש להראות. השאר לא.

קפצתי על הבמה וחטפתי את כובע הנוצות מראש המטאטא, מלבישה אותו על ראשי.

"את נראית כמו אופליה, מארישקה." אמר אלדר וקד מולי קידה, מושיט לי את ידו. החזקנו ידיים והתחלנו לרקוד בקפיצות קדימה ואחורה, בזמן שאני זמזמתי מנגינה אירית מגושמת. כשנעצרנו, נעמדנו אחד מול השנייה עדיין מחזיקים ידיים והתחלנו להסתובב בסיבובים מהירים במקום. הבמה והאולם נהפכו לעיסת בצק מסביב וראיתי רק את אלדר מולי, מחייך עם מבט מטורף בעיניו שכמעט מאיימות לקפוץ החוצה. כששחררנו ידיים כל אחד מאיתנו עף לצד אחר של הבמה, ממוטט חצי מן התפאורה. לא הפסקנו לצחוק לשנייה.

"אתה רוצה להפוך לקרוסלה, מר. קאניבל?" קולו הסנובי של מר. פיפין דילל את הצחוק והחזיר אותנו אל עולם המציאות, מעלים לגמרי את הבחילה שעמדה לי בקצה הגרון.

"לא אדוני, אני לא חזק מספיק. כנראה שאאלץ להזדקק לעזרתך..." מלמל אלדר בתשובה, מתהלך כשיכור על הבמה עד שהתיישב על אחד הספסלים. קמתי גם אני וקפצתי לשורה הראשונה של הכיסאות, מוציאה את הטקסטים מהתיק שלי. מר. פיפין סרק אותי במבט חשוד.

"ואת גברתי, כל כך מתעקשת לשתף איתו פעולה." הוא טלטל בראשו לאות אכזבת מבוגר נאצל. גיחכתי והשפלתי את מבטי, כשלפתע אלדר הפיל את זרועו על כתפי ופניו נדבקו לשיערי.

"אנחנו פשוט אוהבים אחד את השנייה, נכון מארישקה?"

"נכון."

"אתה אף פעם לא ראית איך גבר מחזר אחרי אישה, מר. פיפין?" אלדר התאפק שלא לצחוק ואני הסמקתי קשות, זורקת מבט מהיר לצד ימין כמו תמיד, בלא מודע. מר. פיפין זקף את אפו והוריד את עפעפיו כל כך נמוך עד שכמעט עצם את עיניו לגמרי.

"אוי וויי...." מלמל אלדר, "אתה רוצה שאדגים לך, מר. פיפין?"

"זה מספיק, אדון קאניבל!" אמר לפתע המורה ואלדר הסתלק, קופץ על הבמה כמו חייה. צחקקתי והסתובבתי, רואה את פניו המנומשות של אלדר צוחקות ברשעות.

"מר. קאניבל, תורך." אמר המורה כשהתחלנו בשיעור, מסודרים במעגל וקוראים שורות שונות מתפקידים שונים. כל עשרים האנשים הפנו את מבטם לעברו של אלדר כשהוא נשען על רגל אחת וזורק מבט חטוף לעבר המורה.

"לא תודה, מר. פיפין, אני שכחתי את הדיקציה שלי בבית היום." כולם צחקו חוץ ממר. פיפין. כמובן שאלדר לא שכח את בדיחת הדיקציה הנפלאה מהשיעור הקודם, כשהמורה התרגז כל כך עד ששפמו החל להתעורר לחיים.

"זהו זה, עוף לי מהעיניים!" צרח המורה, אף על פי שזאת הייתה רק הבדיחה החמישית של אלדר והשיעור רק החל.

"אני לא יודע לעוף מר. פיפין!" קרא אלדר חזרה ושילב את ידיו. לרגע קירבתי את ידיי אל פניי מחשש שראשו של מר. פיפין יתפוצץ מרוב זעה ואודם. למרבה ההפתעה הוא הצליח לכלוא את הזעם בין שיניו ונאנח באיטיות.

"אני מבקש ממך, מר. קאניבל, שתעזוב את המקום."

"אבל אני לא רוצה לעזוב לבד. אם אני עוזב אז גם מארישקה עוזבת!" הוא חייך לעברי, יודע טוב מאוד שקריאת הטקסטים בתחילת השיעור היה הדבר הכי שנוא עלי.

"נכון. אבל רק להיום, בסדר?" תמכתי בדבריו. המורה נאנח שוב.

"תעשו מה שאתם רוצים..."

"לאן נלך?" שאל אותי אלדר ברגע שיצאנו מהאולם.

"לא יודעת. בוא נשב על איזה עץ."

וכך פנינו לעבר הפארק העירוני, שהיה בסמוך לקונסרבטוריון למוזיקה, במרחק של כמה רחובות מאולם התאטרון. עברנו על פני צומת דרכים, כיכר הכנסייה בה נערכו קונצרטים מדיי שבוע ונכנסנו לפארק, עולם ירוק מתמיד, שופע באוויר צח וחיים דוממים; זמן אחר. אלה היו צהריי היום אך כמו בכל יום סתיווי השמש כוסתה על ידיי שמיים ערפיליים וענני גשם. היה חשש שהשמיים יבכו, ולנו לא הייתה מטרייה. המשכנו לצעוד בפארק לאורך שביליו הצרים, נהנים מהשקט.

"מארישקה,"

"כן?"

"את איי פעם תהית אם את מבזבזת את זמנך שם בשיעורי המשחק?"

"אני כמעט בטוחה שהמחשבה הזאת עוברת לי בראש לפחות פעם ביום."

"אם כך, מדוע אנחנו צריכים את זה? השיעורים לא באמת עוזרים לנו במשהו, נכון? הם נועדו עבור צבועים כמו פיפין, רק הרבה יותר ירוקים ועם יותר מוטיבציה לעשות רושם מאשר לשחק. יותר מזה- זה המשחק האמיתי שלהם. אין להם אפילו דבר אחד אמיתי."

"אולי כי כל מה שלנו יוצא מהשיעורים הוא בילוי הזמן ביחד וההנאה מלצחוק על מישהו?"

אלדר לא ענה לרגע כדי לחשוב על תשובתו.

"אני לא יודע מה איתך מארישקה, אבל עלי זה מתחיל להעיק. הרי, הבן אדם לא מפסיק להוציא לנו שם רע, אז למה להמשיך להילחם איתו, במיוחד כשהוא לא מועיל בשום דבר אחר?"

חייכתי לעבר אלדר ומסקנותיו הנבונות. הוא היה רגוע, בינתיים, בהתחשב בדיבוריו האמוציונאליים. כשאלדר היה רגוע הוא לא דיבר עם תנועות ידיים. וכשהיה מלא אנרגיה הוא יכל להעיף בני אדם עם זרועות הגוליית האלה...

"אז אתה מציע לעזוב את חוג המשחק?"

"בדיוק."

בחרנו להתיישב על אחד הספסלים מתחת לעץ ירוק וגדול.

"יכול להיות שאתה צודק."

"אני אכן צודק, מארישקה." הנה התכוון לצאת הטיפוס היותר חוצפן של אלדר, "והפיפין הזה יכול להכניס לתוך הישבן שלו את שם משפחתו, ואז אנחנו באמת נהנה מהצגה אמיתית."

צחקתי. אלדר הביט בי וחייך, נוטה את פניו באלכסון.

"יש לי הברקה!" הוא הכריז לפתע.

"קדימה."

"זה בא לי רק עכשיו אחרי שהשוותי את עצמי למר. פיפין."

"איזה דבר מבייש לחשוב." שיחקתי תגובה של גועל.

"איך שלא יהיה- בני האדם מתחלקים לשתי קבוצות: למשוגעים או לטפשים. אני ואת לדוגמא, משוגעים. ואילו מר. פיפין- טיפש."

"ואולי יש כאלה שהם גם משוגעים וגם טיפשים?"

"לא נראה לי. זה כמו שאין אדם שהוא באמת אמיץ או באמת חכם. כך שאין גם מישהו שהוא גם משוגע וגם טיפש בו זמנית. לא שאני מכיר אחד כזה..."

כל אחד מאיתנו השתתק לתהות. אני אישית לא הבנתי את השוואתו.

"הטיפשים יכולים לאהוב?" שאלתי לפתע ואלדר הופתע בדיוק כמוני, מחפש את המילים לענות לי. אני בעצמי לא שמתי לב כשאמרתי זאת, אך מבטו הרגוע של אלדר האיץ את גלגליי השיניים בתוכי להסתובב מהר יותר וליירוק את הדברים בלא מודע.

"המ.... אני לא טיפש, אז אני לא יודע."

שקט קטן רץ על פני הרוח לפתע.

"אבל המשוגעים- הם יכולים לאהוב....ועוד איך! תארי לעצמך מישהו שרגשותיו מוגזמים, כמו ששחקן מגזים בקריאת הטקסט. ואז- הוא פשוט מאבד את עצמו לגמרי. להיות כל כולו מרוכז בדבר אחד, דבר כל כך נפלא, ולפעמים דבר שהוא לא יכול להשיג..."

הוא שלח מבט היישר לתוך עיניי וקם לפתע, ניגש אל העץ.

"הוא כמו עולם שלם, כמו העץ הזה. לעינינו נראית רק הכליפה אבל בפנים- בפנים נמצאים כל פלאיי העולם. אין אדם שאת יכולה לראות את כל כולו; כולם תמיד מסתירים משהו בתוך עצמם. כזאת היא אהבתו של המשוגע- נכזבת, מופנמת אך קטלנית, במיוחד כשהיא נכזבת."

הוא נשען על הקורה וליטף אותי בעיניו עם מבט עגול, רחב וכנה. נעמדתי גם אני צמוד לעץ מהצד השני.

"וכשאהבתו של המשוגע היא איננה נכזבת?"

פניי כמעט נגעו בקורה הגסה והנוקשה. מזוית עיניי יכלתי לראות את הפרופיל של אלדר, תווי פנים חדים עם שפתיים רפויות ועור חיוור כשלג.

"אז היא ממלאת את כולו וגורמת לו להיות מאושר, כמו כל אדם, למעשה. אולי זאת הגשמת משאלה, חלום או עוד הזייה שנהיית מוגזמת להפליא, אבל אני רק משוגע קטן שלא חווה אושר כזה, אז אני לא יכול להמציא משהו יותר יפה."

'אבל אני כן חוויתי אכזבה כזאת.' יכלתי לשמוע אותו לוחש, או אולי רוצה ללחוש, משתוקק בכל כוחו לא לתת למילים הללו לברוח.

" אתה ממש רומנטי, חברי היקר." אמרתי בחיבה. לעיתים נדירות חוויתי את הצד הזה של אישיותו. אלדר צעד צעד קדימה ונעמד כמעט מולי, עדיין נשען על הקורה.

"אני משוגע- אני יכול להפוך כל דבר לתאטרון."

העיניים העגולות שקעו בחוריהן בשלווה והחיוך כאילו נחתם בליבי עם כל שנייה שבהיתי בפניו. העיגולים המעורפלים, כרגע היו בעולם אחר, לא באותו גוף וראש של "הבחור ההיפראקטיבי". החיוך לא נמחק אפילו לשנייה ושכבה עבה של ריר שקוף עטפה את העיניים.

החל לרדת גשם.

הגשם לא הפסיק לרדת כל אותו השבוע, כמו מכה אדירה של רגשות. את חוג התאטרון עזבתי, מודיעה למר. פיפין שהפסקתי להתעניין בשיעוריו. אלדר עזב ביחד איתי ואמר את אותו הדבר. הייתה לנו ההרגשה שהוא קיבל זאת בהקלה רבה, או כפי שאנו כינינו זאת, "פחות ג'ינג'ים- יותר מנוחה."

לא התראתי עם אלדר משום שהחוג היה המקום היחיד בו נפגשנו. זה גם היה המקום בו הכרתי אותו לראשונה. ידעתי שהוא ישיג אותי איכשהו, אך בינתיים הוא כאילו נבלע מתחת לפני האדמה. במהלך אותו שבוע החלטתי לבקר בחנות הספרים [עלומת השם, אגב] שבה זכיתי ליחס ידידותי מצד הבעלים ומצד שייקספיר. היה זה ערב יום חמישי או רביעי, אינני זוכרת בדיוק, כשהחלטתי לתפוס מחסה מן הגשם הדוקרני. שיערי הפך לאצות ים חומות ואיבד את זוהרו וניפחו. שמלתי נרטבה כולה. נכנסתי כמעט בריצה, מרוכזת במבט מושפל לעבר קצוות השמלה כדי לוודא שהיא מורמת עד מעבר לכף הרגל. גם הנעליים שלי קיבלו מקלחת.

"ש..שלום." מלמלתי, סוגרת את הדלת, מבטי עדיין מושפל. מייד לנחיריי נדבק ריח מזעזע של עיסת טבק ואבק. כשהרמתי את ראשי הופתעתי לראות את האחראי לניחוחות האווריריים, שוכב גבוה למדיי על ערימות של ספרים ומעשן את מקטרתו.

"ערב טוב, מריה." אמר לי כריסטיאן, מנפנף במקטרתו.

"ערב טוב... איך הצלחת לעלות כל כך גבוה?"

"העולם נראה שונה מזויות שונות. זה ממש נוח, האמת. אין לך מושג כמה אבק יש פה!" הוא אמר זאת בשמחה רבה.

"מר. קורדו לא נמצא, נכון?" אמרתי ברטוריות, שכן אם סבו היה נוכח הוא היה זורק כיסא על הערמות האלה וקובר את כריסטיאן בתוכן כדי שההוא יפסיק לעשן.

"כן, הלך הביתה ואמר לי לסגור. אין לי מה לעשות ממש. בגשם הזה אין לקוחות בכלל, אם לקחת בחשבון שבדרך כלל יש לקוח אחד למשך כל היום..."

הוא נראה עייף אך עדיין נחמד, עם הבעת פנים חביבה.

"טוב, זה לא מנומס מצדי..." הוא התיישב וירד בזהירות מהערמות הגבוהות לנמוכות יותר וכן הלאה, עד שנחת על ריצפת העץ.

"את רוצה תה, מריה?" הוא עקף את השולחן ונכנס אל החלק החשוך של החנות, "בואי, תכנסי אחרי, סבא הורה לי לגרום לך להרגיש כמעט בבית."

"זה מאוד נחמד מצידו." עניתי.

"למרות שגם בלי הוראותיו אני יכול להסתדר ממש מצויין."

עקבתי אחריו מעבר לשולחן ובמעלה שלוש מדרגות צפופות שנבנו בין שני ארונות עמוסי ספרים. מאחורי הקיר המאולתר הזה נפתח חדרון קטן עם שולחן צר צמוד לקיר, עליו עמדו כמה ספלים וקומקום. חלון גבוה בקושי נראה מבין המדפים והוילון הקטן שהיו תלויים מסביבו. בחדר עמדו גם שני כיסאות. כריסטיאן הזמין אותי לשבת. סרקתי את החדר מכל הכיוונים, נוחכת לדעת שעל המדפים עמדו לא רק ספרים אלא גם דפים, כלי כתיבה שונים וביניהם מכונת כתיבה לא מאובקת להפליא, פסלונים מעץ ומגבעת אחת. האור בחדר היה אפלולי משום שלא הייתה בו נורת חשמל, והאור היחידי שהאיר אותו היו כמה נרות ושאריות האור מחדר הכניסה.

"ברוכה הבאה. פה אני בדרך כלל קורא או כותב כשאין מה לעשות. מצטער על דלות התאורה."

"זה בסדר."

לקחתי מידיו את ספל התה ושתיתי באיטיות. המשקה החם הזרים חיים לאברים בגופי שהתקשו מהקור.

"תגידי מריה, את הולכת לחוג משחק?"

"הלכתי, עכשיו הפסקתי. איך אתה יודע?"

"ראיתי אותך הולכת לאולם התאטרון מספר פעמים וחוץ מזה, רואים עליך." הוא קרץ לי. דייקנותו הפתיעה אותי.

"מדוע עזבת?"

"בגלל המורה המגעיל שהרס את הכל. אני לא עשיתי שם הרבה בכל מקרה... אגב, אתה יכול לקרוא לי מארישקה, ככה כולם קוראים לי."

הוא בהה בפניי לרגע קט.

"מארישקה...? אני קראתי סיפור פעם ובו הייתה דמות עם שם כזה. היא הייתה אחת משלושת הנשים של גראף דראקולה. סבורני שהיא הייתה גם ג'ינג'ית."

צחקתי.

"טוב, אני לא ערפדה, כריסטיאן."

"אנא- כריס, זה הרבה פחות רשמי."

לחצנו ידיים. זה היה מוזר מעט.

"אבל את יודעת מהו כן ערפד?"

"מה?"

"ספר." הוא שוב הפתיע אותי.

"איך בדיוק?!"

"ספר שמוצץ ממך את האנרגיות, את הכוח כשאת מפסיקה לקרוא אותו כדי לנוח, או כשמסיימת. הוא מחדיר לתוכך אשלייה כלשהי, כמו ידע, דמיון, שמחה, עצב או כל רגש אחר. זוהי בעצם ההרדמה, ואז את מתפתה לו, לא יכולה להניח אותו מידייך. וכשהמשימה הושלמה, הוא לוקח חלק ממך. חלק שנשאר שם לנצח, בתוך הסיפור שתמון שם שגם הוא נצחי. ואז, כשאת פותחת את אותו הספר, אותו הערפד, לאחר הרבה מאוד זמן, את רואה ששם נמצאים כל הדברים שהוא לקח ממך. הם תמונים שם בפנים. בך הם כבר תמונים קצת פחות."

בהיתי בו המומה לכמה רגעים.

"אבל, זה אומר שהספר לא ממש ערפד, אלא כמו מצלמה."

"גם מצלמה היא ערפד, מריה..סליחה, מארישקה." שמי השני התחלק משפתיו בעדינות אלגנטית. טיפות הגשם תקתקו על זכוכית החלון. הוא המשיך בדבריו:

"מצלמה היא ערפד משום שהיא לוקחת חלק מנשמתך. היא מכניסה אותו לתוך תמונה קטנה בשחור- לבן. אבל היא פחות מסוכנת כי היא לא לוקחת רגש, רק את הגוף."

"זה דוקא נשמע לי יותר קטלני. כריס, אני ממש מוקסמת מדבריך!" אמרתי כמעט בהתרגשות. אף פעם לא יכלתי לעצור את החשק להחמיא לאנשים בכל צורה שהיא. הוא חייך וצחק, שוב בנימה החביבה שלו שגרמה לי להרגיש מאוד בנוח, ונתל את ספל התה שלו מידו והניחו על השולחן.

"תודה רבה." הוא הסמיק מעט ולפתע בחן אותי במבטו.

"את רועדת כולך. אני אביא לך שמיכה." לפני שהספקתי להתנגד הוא פרש על כתפיי ברדס פרוותי, וידיי הקרות ננגסו בו ברעבתנות, מושכות אותו על כל גופי.

"תשארי כאן עד שהגשם ייפסק, ואז אלווה אותך לביתך. זה בסדר?"

"כן, כריס...תודה רבה." גם אני הסמקתי בשלב זה. כריס חיטט במגרות השולחן והוציא משם כמה דפים.

"את אוהבת לקרוא, נכון מארישקה?"

עניתי בחיוב.

"אם כך, לא איכפת לך אם נעביר את הזמן בקריאה, נכון? אשמח להראות לך כמה מיצירותיי."

"אתה כותב? הו, זה נפלא! אני ממש אשמח לראות."

"יופי, את גם הראשונה שתזכי לקרוא אותן."

"באמת? למה לא הראת אותן לסבך או לאנשים קרובים אחרים? חברים?"

"סבי בודאי היה צוחק עלי וקורא לי רומנטיקן עלוב, והקרובים היחידים שלי אלה הספרים. אין לי חברים."

הוא אמר זאת בביטחון, כאילו שמח שהמצב כמו שהוא. אפילו גאה במקצת. הוא לקח את אחד הדפים שהחזיק בידיו וקרא:

"שיר קצר בשם 'חנק':"

האבק הוא בתוכי נושם,

הוא חיי היכן שחיי אני.

ואילו את המים הוא

חונק כשהם חונקים אותי.

הוא התחליף לצער ובדידות,

היגון והעצב התמים.

וכשרוצה לבכות אני

שופך מעפעפיי דמים.

"הו, זה אכזרי." אמרתי וליקקתי את שפתיי.

"אני יודע." הוא חייך ובאותו מבט חושני החזיר תשובה לעיניי.

"אני רוצה לקרוא אותו בעצמי רגע." לקחתי את הדף מידו וקראתי לאט, נכנסת לתוך אוקיינוס הדמים של כריס. הוא צפה בי כל אותו זמן שקראתי. בעין השלישית שהופיעה אצלי במצבים כאלה, יכלתי לראות את עיניו סורקות אותי ואת חיוכו החמים לא נמוג. הוא כלל לא שידר פחד או כל דבר חשוד. למעשה, הצליח במשימתו לגרום לי להרגיש בבית.

"למה שלא תראה את זה לעוד אנשים?" שאלתי כשסיימתי לקרוא. כריס התמהמה לענות.

"כרגע, אני מרגיש נוח רק לידך."

הוא נתן לי עוד דף.

"זה נקרא 'אתמול':"

אתמול ראיתי קרח

בתוך מיכל זכוכית,

וכמו ליבי הקרח נמס עם מבטי.

אתמול ראיתי גשם, ואדמה לחה.

ואז שמעתי את ליבי,

כמה שהוא בכה...

אתמול ראיתי אושר

הולך ונעלם,

ואת צחוקי המתגלגל

טובע בתוך ים.

אתמול בתוך ארגז סגרתי את עצמי,

ואת, מלאך האהבה,

לקחת את נשמתי.

"זה נורא עצוב..." מלמלתי ושנאתי את דבריי ברגע שהן קיבלו צורה, משום שהאימרה נשמעה לי בורה ומעוררת רחמים.

"זו אחת הסיבות שאני לא מראה את זה לסבי. הוא בטח יחשוב שאני בדיכאון וצריך עזרה מקצועית. אני לא רוצה להטריד אותו יותר מדיי, בכל אופן."

"אתה באמת בדיכאון רוב הזמן?" שאלתי בשקט.

"לא ממש. אני רק תוהה, כמו כל אדם אינטלקטואלי, ואלה הן המסקנות אליהן אני מגיע. הן לא עליזות במיוחד, אבל רק זר יוכל להגיד איפה קמצוץ האמת כאן. אני לעולם לא אוכל לראות אתזה."

נשארתי עם דבריו לחשוב וכריס הכין עוד תה.

"אתה רוצה שאמצע את קמצוץ האמת?"

"אני אשמח." הוא אמר בכנות, לא מפסיק להפתיע אותי.

"אתה רוצה שאנתח את היצירה ואותך ממש עכשיו? זה לא יעליב אותך?"

"מריה, אם את תעשי את זה אני לא אעלב בכלל. להפך, אני רוצה לראות את הדמות שמסתתרת מאחוריי המילים הללו. בעצמי לא אוכל לראות את זה."

שוב השתתקתי לתהות, קוראת את שני השירים שוב ושוב. כריס התגנב עם ידו והושיט לי ספל תה נוסף. לקחתי אותו ולגמתי ממנו, לא מורידה עיניי מהכתוב.

"אני לא רוצה לנתח את זה. האמת שאני רואה כאן נשארת איתי." אמרתי לבסוף. הוא הביט בי, לא מסיר את עיניו.

"בכל זאת, תגידי משהו."

"אתה מאוהב."

"כן...ומה עוד...?" הוא עצם את עיניו.

"ואתה מפחד."

"מה עוד?"

"אתה מנסה להדחיק את הרגש שלך בתוך אבק אבל לא מצליח."

הוא נשען בידיו על ברכיו, עיניים עדיין עצומות.

"אתה לא מוצא פורקן לאהבתך, אתה שבוי בתוך מסגרת כלשהי,"

"כן."

התקרבתי.

"אתה משתוקק לשבור את הדבר שמרחיק אותך מאהבתך, ממה שאתה כותב עליו. אתה מגזים יותר מדיי, הכל הרבה יותר פשוט ממה שנראה לך."

"כן."

"אתה צריך להתוודות."

הוא פקח את עיניו ואחז בידי.

"עכשיו את רואה למה הקראתי את זה דוקא לך?" הוא לחש באיטיות, עדיין אוחז בידי. הוא קירב אלי את פניו. יכלתי להיכנס למבטו, לעיניו. כמעט על סף שבירה, על סף נפילה אבל לא הפעם. ידו ליטפה את לחיי הקרות. רעד עבר בגופי.

"אני באמת צריך להתוודות." הוא לחש, מצמיד את שפתיו בעדינות לשפתיי. הרגשתי את החום פועם בתוך עורקיי, מחייה את אחרוניי האיברים הקרים. היה לשפתיו מגע עדין ורך, איטי ושליו, שהשאיר את זכרו עמוק לתוך תוכי, כאילו שהיה אמור להיות שם על שפתיי כל הזמן; כאילו שחזר הביתה. בידו הוא ליטף את פניי ולאחר מכן את כף ידיי. ברקע חשתי לפתע דממה כבדה וגמישה כמו צמר גפן. הגשם הפסיק.

- ראי הוזמנת-

זה מה שהיה כתוב על נייר מקומט שנדחף בכוח לתוך תיבת הדואר שלי. לקח לי כמה דקות לקרוא את שתי המילים שוב ושוב. הנייר קומט בכוונה, משום שהוכנס יפה מאוד לתוך מעטפה שהייתה סגורה בעדינות. הגוש ניפח אותה בצורה משונה מבפנים. לא הבנתי מה היה פשר הדבר. ה"ראי" הצביע על איום, וה"הוזמנת" נשמע אדיב למדיי. משמע- אוקסימורון ויותר מכך- מישהו כנראה חשב טוב טוב לפני שכתב את המכתב. מישהו עם מספיק אומץ כדי לאיים ולהזמין, לגרום לבלבול ולאבסורד. אלדר.

לאחר כמה ימים קיבלתי עוד מכתב, הפעם לא מקומט אלא חלק להפליא, רק שהמילים היו כתובות בבלאגן ונראו מקומטות בהשוואה לנייר.

- אני צופה בך-

אלדר, מה לעזאזל אתה עושה?! חשבתי לעצמי בזמן שקראתי שוב ושוב. בערב של אותו היום כשיצאתי לכבות את האורות במרפסת שמלפני דלת הבית, הופתעתי לראות את אלדר יושב על המדרגות שלפני דלת הכניסה.

"ערב טוב." הוא אמר מבלי להסתובב אלי. גלגלתי את עיניי מרוב הדרמטיות בה הוא התעקש להשתמש.

"היי אלדר, מה פשר הביקור?" התיישבתי לידו והוא הפנה אלי את מבטו במהירות בחיוך מאוזן לאוזן וחיבק אותי חיבוק מוחץ.

"כדאי לך להיות פנויה מחר בבוקר."

"למה?"

"אנחנו יוצאים למסע."

כבר כמה זמן שרציתי לשמוע את הדברים הללו דוקא מאלדר, משום שהוא בדיוק מאותן הדמויות שיגידו מילים אלו. הייתי מסורקנת לדעת מה הוא תכנן.

"איזה מסע? לאן?"

"מסע על מים."

"ועל מה נשוט?"

"רפסודה."

הופתעתי עוד יותר.

"מאיפה נשיג רפסודה?!"

"נו באמת, אני בניתי רפסודה, טפשונת!"

"אתה בנית רפסודה? לבד?"

"לא לגמרי לבד, אבל היא חייה וקיימת. ולנו יש ימה במרחק של חצי שעה נסיעה מהעיר."

"באיזו שעה?"

"בשמונה. מקווה שתביאי אוכל כי אני אהיה אחראי על הבידור."

"מה פשר ההרפתקאנות הזאת פתאום?"

"אני תמיד רציתי לצאת למסע, רק שאף פעם לא מימשתי את זה. ועכשיו אני יכול. תחשבי- לצוף על מים, להרגיש דברים אחרים לגמרי, ורק את ואני. זה נפלא, לא?"

נדנדתי בראשי לאות הסכמה וחייכתי. הרעיון מצא חן בעיניי.

למחרת בבוקר אלדר כמעט פרץ את דלת ביתי בנגיחות עד שפתחתי לו, ואם לא היה עוצר את עצמו בזמן, היה מתנפל עליי ומפיל אותי לאחור. הכנתי סל ענקי עם שלל מאכלים ולבשתי את השמלה הכי לא מפוארת שהייתה לי. גם אלדר הכין תיק עבור עצמו.

"איזו שמלה יפה את לובשת!"

"היא לפחות השמלה הכי מסכנה שיש לי. לא הייתי רוצה להרוס שמלה אחרת אם נטבע, או משהו כזה."

"מי אמר שנטבע? את יכולה לסמוך על רב החובל שלך, גברתי."

הו, חסר יהיה לרב החובל אם הוא יאכזב אותי. יצאנו לעבר כיכר העיר וכשהגענו קפצנו על רכבל שנסע לאורך החוף. התחנה האחרונה שלו הייתה בית הקברות שמחוץ לעיר ולפי דבריו של אלדר, התחנה הלפני אחרונה הייתה קרוב לחוף הרחצה, ובמרחק- מה ממנו הייתה חבוייה הרפסודה.

כשיצאנו מהעיר, נפתחו לפנינו מרחבים ירוקים מצד אחד, ומים כחולים וזוהרים מצד שני. השמש הגיחה מבין העננים מדיי פעם וגרמה למים לנצנץ כאילו שזה היה קיץ. לא היה קריר מדיי אלא מספיק חם אפילו כדי לשחות. כשירדנו מהרכבל בתחנה אלדר לקח אותי בידי והחל לצעוד בצעד בטוח הרחק משטחי הרחצה ואל קיבוציי הצמחיה שעמדו לאורך החוף. שטח הרחצה היה קטן, משום שכל קרקעית הימה הייתה מלאה באבנים. הלכנו כמה דקות בלי לאמר אף מילה כשלפתע אלדר נעצר והתקרב אל קו החוף, מוריד את נעליו.

"אני חושב שזה כאן." הוא אמר והזיז כמה מן הצמחים שהיו בדרכו. הוא צעד ברגליו בתוך המים, מתעלם מהאבנים הקטנות שעל הקרקעית ונעלם לתוך הצמחייה. נשארתי לעמוד עם הסל בידי. הוא היה כבד במקצת משום שברגע האחרון לפני שאלדר התחיל לנגוח בדלתי זרקתי את אוסף השירים והמחזות של שייקספיר, סתם כי חשבתי שאלדר יאהב את זה כאמצעי לבידור. לאחר כמה רגעים הוא יצא מבין הצמחייה אוחז בחבל רטוב בשתיי ידיו.

"בואי, תורידי נעליים ותקפצי."

התקרבתי אל המים והנחתי את הסל, מורידה את נעליי. הרמתי את שמלתי ביד אחת וביד שנייה החזקתי את הסל, צועדת ברגליים רועדות לתוך המים.

"זה קר!" אמרתי ולפתע הרגשתי את האבנים, כל אחת ואחת מהן ננעצת לתוך העור הרך שלי ומקעקעת אותו בצורתה.

"וכואב!" יללתי.

"רק עוד כמה צעדים ואת כבר שם. תני לי את הסל."

המשכתי לצעוד, מרימה את שמלתי כמעט מעל לברכיי ומזיזה את הצמחייה שנפתחה כוילון. לפניי ראיתי את הרפסודה, עומדת על פני המים, מחכה לי. אחזתי בידיי בעץ ומהר קפצתי עליה, ללא הצלחה משום שהיא זזה קדימה. חצי משמלתי נרטבה.

"בואי, אני אחזיק אותה."

אלדר ניגש אל העץ והניח עליו את ידו בשעה שאני טיפסתי ונפלתי לישיבה על הרפסודה, נוגעת בכפות רגליי המעוותות מרוב אבנים קטנות. אלדר קפץ לידי, מניח את הסל ואת תיקו ומרים משוט ארוך וגדול ששכב על הרפסודה. הבטתי על העץ הכהה שקיבל צבע כחול משום מה. המשטח שנוצר היה ממש גדול. אלדר שרק בשתי אצבעותיו.

"גבירותיי ורבותיי, אוניית "מארישקה הקדושה" יוצאת לדרכה!" הוא הכריז ותקע את המשוט באדמה, מנתק את הרפסודה מעמידתה. התחלנו לשוט. אלדר עבד במרץ עם המשוט הגדול ואני התמקמתי ביותר נוחיות במרכז כדי לא להפר את שיווי המשקל. הבטתי באלדר.

"אתה רוצה משהו לאכול?"

"לא, תודה. יותר מאוחר."

רוח נעימה נשבה על פניי ורגליי נגעו מעט במים הקרים. השמיים התבהרו, והיערות הירוקים מהצד השני של הימה נגלו לפנינו. אלדר הושיט אותנו לכיוון מערב, יותר עמוק לתוך הימה. נדמה שהמאמץ לא הכביד עליו יותר מדיי. צפיתי בשמיים, במים הנקיים וביערות. למעשה, בכל מה שיכלתי לצפות, צפיתי.

"אתה רוצה שאעזור לך, אלדר?"

"זה בסדר. אם אתעייף פשוט נעצור. לא אתן לך להושיט את כל הדבר הזה."

חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך. וכך התקדמנו לאט לאט לתוך הסבחים הירוקים שעמדו משני צידיי הימה. במערבה היא נהפכה לנחל- ביצה קטן, וממזרחה הייתה רווחה יותר. חוף הרחצה היה גם באותו כיוון. עצי הערבה עמדו עם זרועותיהם הירוקות נפולות אל תוך המים. עצים רבים היו מכוסים בקיסוס, ולאורך החוף עמדו קוים ישרים של צמחייה, כמו גדר גמישה. אלדר נעצר לרגע.

"מפה יש מעט זרם שיגרור אותנו מערבה. אני אנוח לצידך."

הוא נתל את המשוט ונשכב לידי. נתתי לו תפוח. הרמתי את עיניי אל הטבע הסובב שהקסים אותי לגמרי. אלדר הביט בי.

"את ממש פעורת פה."

"בודאי! זה כל כך מקסים!" אמרתי כמעט ללא אוויר.

"יש פה כמעט את כל מה שאת אוהבת: עצים, מים, שמים כחולים, שלווה... ממש עולם אחר."

הוא חייך. כל כך שמחתי לשמוע את דבריו, כי הם הנעימו לי מאוד. הוא ידע שאני אוהבת אווירה קסומה, הווית עולם אחר לא- שגרתית. באמת אהבתי כמעט את כל מה שסבב אותי. אבל רק כמעט. הפנתי אליו את מבטי.

"ומה איתך? אילו דברים אתה אוהב כאן?"

הוא לא ענה לי. לרגע הרפסודה נעצרה ואלדר לקח את המשוט ונתן לה דחיפה. טבלתי את ידי בתוך המים והשפרצתי לו על הפרצוף ברגע שהוא נשכב שוב.

"אה?!" הוא פלט בקול צייצני שיצא לו במפתיע ואני צחקתי.

"נו, רב חובל, תגיד לי מה אתה זומם? איפה צוות הבידור?"

"לאט לאט...רב החובל צריך לקבל כוח לפני שהוא מתחיל את מופע הבידור. ואם תתני לי את כריך הנקניק שאני מריח אצלך בסל, המופע יוכל בהחלט להתחיל עוד מעט."

הנחתי את הכריך על המצח שלו.

"מה הבאת להראות לי?" שאלתי כשהוא סיים לאכול.

"את עצמי." ענה אלדר בגאווה וקרץ לי, "זה היה בצחוק, אבל אני מאוד מקווה שגם אני נחשב."

"נו בטח שאתה נחשב!"

השתרר שקט. אלדר לא הוריד ממני את עיניו.

"בואי נכתוב הצגה, מארישקה." הוא אמר לפתע.

"הו, רעיון נפלא!" התלהבתי, "על מה נכתוב?"

"על שני אנשים שעושים שטויות גמורות, ומתקיימים רק על זה."

"מה למשל? אילו סצנות נוכל להמציא?"

"למשל- הם נפגשים רק על גגות הבניינים, ולא ברחוב."

"אואה..."

"וכשהם נפגשים הם רק מביטים אחד בשני או עושים תנועות ידיים, משום שהם אילמים."

"הו...ומה קורה אז?"

"ואז הפגישות נמשכות, עד שיום אחד, אחד מהם לא בא. השני מנסה לגלות מה קרה לחברו, אבל יודע שאין לו שום דרך לתקשר איתו כי הם אפילו לא יודעים איפה השני גר."

"ומה אז?"

"ואז הקשר נפסק כי הם חיים כמעט בלי מילים ובלי ידע, רק על האינטואיציה של עצמם. בגלל העדרו של האחד, השני מפסיק לבוא. וכך הם ממשיכים לחיות כל אחד את חייו שלו בבדידות מוחלטת, משוכנעים שהם איבדו את החצי השני של אישיותם."

הבטתי בו בחשד.

"זה נשמע טראגי מאוד..."

"אני יודע, אבל אם היה להצגה הזאת סוף טוב היא לא הייתה מספיק משכנעת, נכון? חוץ מזה, מה אפשר להמציא שהוא שמח ועליז? שהם יתחילו לרקוד פתאום?"

צחקתי, כי זה באמת נשמע לי די משעשע.

"איזה תפקיד אתה תשחק?"

"אני בספק אם אפשר לשחק דבר כזה. את זה צריך או לחיות בתוכך או לא להראות לאנשים בכלל כי אף אחד לא יבין."

"ואני אבין את ההצגה, אלדר?"

הוא בהה בי לרגע.

"אני לא יודע."

"מעניין מה הילידים של מר. פיפין עושים עכשיו..." מלמל אלדר ונאנח. הופתעתי עד כמה לא נמאס לו לדבר על הנושא.

"עזבנו אותם כבר, אז למי איכפת?"

"צודקת, אבל אני קצת מרחם עליהם. הרי, הם לא מבינים שהם נמצאים בחוג שקרי ומאכזב. חבל לי שהם לא מבינים את זה."

לא הבנתי אותו.

"אבל למי איכפת? אנחנו הרי הבנו, ועשינו את מה שטוב לנו. אז שכל אחד מהם יעשה את מה שטוב לו. ממתי התחיל להיות לך איכפת מאחרים?"

"את מזלזלת בערכיי, גברתי?"

"בטח שלא..."

"אני צוחק.... אבל תמיד היה איכפת לי מהאחר. מאיפה את יודעת, אולי פשוט לא היה לי את הרצון להראות את זה."

"הרצון שלך לא משכנע." איכשהו, בצורה פרובוקטיבית שדמתה לאינסטינקט נשי, גרמתי לאלדר להפוך לנוזל ולזלוג על כפות ידיי. הוא התיישב מאחוריי ועטף את זרועותיו סביבי, מתחכך בפניו בשיערי.

"הו, מארישקה יקירתי, כל כך איכפת לי ממך עד שאני לא יכול יותר לחיות. הו, אם רק היית נופלת לתוך המים האלה הייתי קופץ ללא היסוס להצילך וטובע בדרך באותה הזדמנות מרוב התרגשות ובהלה..."

הסמקתי, מרוב צחוק גם כן.

"הו, הייתי יכול להזיז הרים עבורך, יקירתי. הייתי יכול לאכול את כל הכריכים מהסל שלך, יקירתי. הו! הו! הו!!"

"תפסיק כבר!" קראתי כי גניחותיו הנוראיות כווונו היישר לתוך האוזן שלי. אלדר צחק ונשך את כתפי.

"אתה רעב, או מה?"

"קצת."

המשכנו לשוט אחרי שחברי היקר אכל כמעט חצי מהאוכל שהכנתי. כעת שטנו בתוך הנחל, מים איטיים וכמעט עומדים במקומם. מעלינו נעטפו וילונות של סבחים, כמו קימורי קשת בתקרה של כנסיית צומח ענקית. שמעתי זמזומים של חרקים ועל פני המים התעופפו שפיריות שנחתו מדי פעם, ואז שוב כאילו נעלמו בקפיצה למקום אחר. הריח נהיה שונה, ולאט לאט התקרבנו לאזור הביצה.

"עוד מעט נצטרך להסתובב, לא כדאי שנלכד בביצה." אמר אלדר ואחז במשוט, מחכה לרגע המתאים בו נצטרך להסתובב. הבטתי על השתקפותי במים העומדים. ראיתי את עצמי בעולם אחר ששמימיו ירוקים ואדמתו היא נוזלית, והעיניים שלי הן הקרקעית של הנחל עצמו. פרחי שושנת העמקים ישבו כנסיכות על עליהן. חייכתי, ולפתע הרפסודה החלה להסתובב לאט לאט, מנתקת אותי מהעולם החי אליו הודבקו עיניי.

"מארישקה רוצה להישאר..." אמר אלדר. לא שמתי לב להערתו והמשכתי להביט אחורה, בשעה שהוא התרכז בעבודתו. חשתי בודדה לפתע.

"אלדר, המחזה שלך...."

"כן?"

"שני האנשים הם גבר ואישה או בעלי אותו מין?"

"בודאי שגבר ואישה. כך הבלבול בין שניהם בזמן הפרידה יהיה גדול יותר. יותר פערים, יותר שאלות ויותר מתח."

הוא צודק לגמרי, חשבתי לעצמי.

"ולמה הם נפרדים בסוף?"

"מחוסר הבנה וגם מחוסר אמצעים. אם הם אילמים הם לא יכולים לקרוא אחד לשנייה או להבין זה את זה. הם לא יודעים כלום אחד על השנייה. ממש כלום."

"אם כך, איך הם התחילו להיפגש?"

"לא יודע, זה מסתורין. צירוף מקרים, אולי..."

כן, צירוף מקרים, בדיוק....המשכתי לתהות ומשהו רמז לי שאלדר יותר מצודק, הרבה יותר. בהיתי בו עומד על הרפסודה עם גבו אלי, משיט אותנו חזרה. לרגע נזכרתי בכריסטיאן, בפעם הראשונה נזכרתי בו בנוחכותו של אלדר. עד כמה שתי הדמויות שונות, בעצם? שאלתי את עצמי. אלדר- ריבוי מעשים שלא אומרים הרבה, לא תמיד. וכריסטיאן- הרבה מאוד מילים, אלא שרק באווירה ההבנה משתלשלת בינינו. אך לא יכלתי לבנות את מסקנותיי על שום דבר. חשתי מבולבלת יותר מתמיד. לרגע נזכרתי בספרו של שייקספיר שעדיין היה מונח אצלי בסל. אלדר לא שם לב אליו כשלקח משם את הכריכים, ואילו אני שכחתי ממנו לגמרי. תהיתי בקשר לספר הזה. הרי, אפילו לא פתחתי אותו מהרגע שקניתי אותו, אלא רק אז- כדי לדפדף בכמה עמודים ולהתרשם מה"אווירה" שלו. ושוב ההרגשה המבולבלת באה כבחילה. הספר היה רק מפתח, אבל מפתח למה? כריסטיאן נמצא שם, ואלדר נמצא פה. שני נתיבים זרים ללא שום קשר אחד בין השני. רק דבר אחד משותף ביניהם- אני. ואילו אני באותו רגע הרגשתי זרה אליהם, משום שרצוני היה הפוך לשלהם. ואז פתאום הבנתי, שהמצב הוא כמו משחק- אתה עושה דבר- מה שאתה לאו דוקא מזדהה איתו אבל אתה מבצע אותו כי הוא כתוב איפשהו, כי הוא קורה מעצמו שם בדפים. אך האם אתה רוצה שהוא ייקרה? האם אתה חפץ במעשיך, או שהם זורמים כמו מים, ומים צריכים לזרום...ואף אחד הרי, לא רוצה לעשות דבר- מה בניגוד לרצונו. אז מה אני עושה, בעצם?

המשחק הזה, שאתה גם נהנה לשחק אותו. האם אני נהנת בתור שולטת בשתי הדמויות? הם תלויים בי, ואם אפנה את גבי הם יישברו, כל אחד מהם בצורה שונה, אך מאותה הסיבה. אהבתי ולא אהבתי להרגיש עוצמה שכזו. משהו אמר לי שהיא לא נכונה, או מבולגנת...

"אלדר, יש לי הצעה למחזה שלך."

"כולי אוזן." הוא אמר בחיוך.

"שתי הדמויות שלך הם גברים, והדבר המאחד אותם וגורם להם להיפגש הוא אהבתם המשותפת לאותה בחורה. הם לא יודעים שמאוהבים באותה אחת. שניהם סובלים מאכזבה וכיוון שהם אילמים הם לא יכולים להביא פורקן אליה- לא יכולים להתוודות בפני אהובתם ולא יכולים לדון אחד מול השני בבעיה. אך משהו מושך אותם להיפגש זה עם זה. האחד- מבטא את אהבתו בהתנהגותו המוזרה, והשני- כותב שירים ונואש להראות אותם לאהובתו. אגב, תקרא לשני כריסטיאן, בבקשה. ואז הפגישות מפסיקות כששניהם מבינים שמאוהבים באותה אחת. וכך הם ממשיכים עם הבדידות שלהם, כמו כל בן אדם בעולם. הם מרגישים אפילו יותר בודדים בשל היותם אילמים, אילמים באהבתם, כמעט חסרי ישע."

אלדר הסתובב אליי והביט בי. חייכתי חיוך עצוב בתגובה. מבטו היה רציני וקצת קודר. אני משוכנעת שהוא הבין אותי אפילו כמעט עד הסוף. הרגשתי את שפתיי רועדות מהקור העז שתקף את הטבע מסביב. גם שפתיו של אלדר רעדו בגלל סיבתו שלו. עיניו הגדולות החלו לרעוד גם הן.

התחיל לרדת גשם.

הסוף.