תפילת טפלה.
כשלב השמש נאכל
ורוח נאבקת בי
עומדת תחת הירח
אמצע בחושך את דרכי.
קודח היער השחור
זולג הגשם על עורי
אקח לי עט ודף ניר
ואצייר את יגוני.
אין טעם לנסות לשבור
את כל הרוח והקפור
נמס וריק נהיה בפנים
הכל בזכות כמה תוים.
לצאת החוצה לברקים
להתפלל לאור היום
למה כל זה?
תפילה טפלה
חסרת כל טעם
ומינור.
שקט שלא אקבל.
חלקי נייר קטנים שרופים.
מכתב שנשאר מלפני נצח זמן.
הולכת על שברי זכוכיות,
שברי זכיכות העבר.
מצדי הדרך עצים וגבעות.
אפלה, אבק, ערפל..
נשמתי כניצבת מול מלחמה.
מלחמה עם כלום,
לא יותר, לא יותר.
ליבי כמהה לשקט נצחי,
שקט שליו עוצמתי.
זהו שקט נסתר,
לא השקט שלי.
ואותו לא אקבל.
עשים.
עשים, עשים סובבים.
עשים, עשים רועשים.
אבק באזניי ואבק בעיני,
וכנפיי העשים נשברים.
כתמים קטנטנים של צבע אפור,
חושך מעורפל, שקט וקפור.
עשים, עשים סובבים אותי,
עשים, עשים רועשים.
מצלמה.
רציתי להיות כגברות היפות.
כמו שנראו בתמונה.
צילם אותי חברי.
צילם ללא הפסקה.
הכל, רק כדי שאהיה כגבירה יפה.
הבזקי מצלמה הכו בי כשוט על לחיי.
אורות לבנים לקחו חלקים
מנשמתי, לקחו חלקים.
עיני נשארו ככדורי צעצוע,
מביטים כל הזמן באותה נקודה.
בזמן שחברי צילם אותי.
כדי שאראה כגבירה יפה.
בתוך חדר אפלולי וקודר
ישבתי על הספה.
פני איבדו את צבען היפה,
הכל הודות למצלמה.
חברי התנתק ממני,
והאור בחוץ כבר כבה.
נותרתי לבד,
ורק כך יכולתי להפוך
לגבירה היפה.
מערבולת המוות.
נראתה כשוכבת על פני המים.
פניה מבצבצים מעט ומוארים באור ירח חיוור.
ערפל מתמזג ביחד עם האגם השחור בו גופה שט.
עיניה עצומות ופיה מנסה לנשום.
ורדים אדומים נשפכים ביחד עם גופה להמשך האגם השחור.
מסביב עומדים עצים זקנים ועצובים,
מביטים בבחורה היפהפיה אשר נזרקה באכזריות;
ננטשה ע"י גורלה האכזר.
ומכל אשר יכל איי פעם להועיל בטובה.
רוח קרה מלטפת את פניה,
דוחפת את גופתה הרחק הרחק בכוון זרימתו של האגם השחור.
גחליליות קטנות מתעופפות לצידי הנהר,
מתלחששות על הדמות הלבנה המעטרת את האגם השחור ביופי מת.
היא נסחפת פנימה את תוך המים.
אל תוך האגם השחור.
אל תוך היער האפל.
ואל תוך מותה הנצחי.
מילים, מאורעות.
נוצה תבולה בדיו-
לוקחת יד קטנה
באצבעות דקיקות וארוכות
נוגעת בקצה שלה.
טיפת דיו מרושלת
נפלה על דף נייר.
עוד זיכרון נפל ממנה
עוד זיכרון של דיו ישן.
כמה מילים חסרות תכלית,
אך בעלי גוון כה רב,
ניתלות מקצה חוד הנוצה
נופלות אל תוך תהום קר.
דף מלוכלך בזכרונות
כמה מילים, מאורעות,
ושקט השתרר פתאום
- היכן אוכל למצוא מקום?
הדף הריק נהיה כבד
עורו השחיר מדיו מריר
הגיע הזמן לדף אחר
שיתמלא מהר יותר.
כה ריקני וחסר טעם,
מלא בכתב של אותיות.
אבוד איי שם באמצע יער של
מילים, מאורעות.
מוזה.
הי, מוזה. לאן את בורחת?
משחקת איתי משחקים?
אני קורע דף אחר דף, שופך צבעים ברשלנות ומתאבל על אובדנך.
תחזרי, יקירתי, תחזרי אלי.
הלא רואה את- קובר את פניי אני מבושה.
אומן גדול- דף ניירו ריק מתאטרון הצבעים.
בואי לבקר, מוזה. בואי לבקר.
תשבי על ברכיי ונדבר.
תפנקי אותי בנוכחותך ונהנה יחדיו בהרמוניה.
גורמת לי אבל בשטויות שלך.
משחקת איתי משחקים.
וקורע אני את חולצתי מרוב צער,
שאינך כאן במחציתי.
DISORDER.
תופים, תופים, תופים.
על עורקי הלב שלי נשברים חלקיקיי מתכות.
וכאב לא ידוע זוחל ממעמקי נשמתי.
בחילה.
יגון.
צער.
סבל.
כמה תווים בתוך הראש.
סיבובים של גחליליות עם כנפיים שרופים.
דמדומים בין המחשבה למודעות.
והכל כ"כ חסר טעם.
האמת חבויה איי שם בפינת חדר השרותים.
סדקים בקירות בונים את הסדקים בגולגולת שלי.
צעדים כבדים מהקומה השנייה.
אבק נופל ברפרוף מהתיקרה.
מי שם?
מי אתה?
מי אני?
והרעשים אינם מפסיקים.
כ"כ הרבה אזהרות לקראת הבריחה מהשבי.
הבריחה הגדולה.
השחרור הגדול.
מלחמה של פחות מ-24 שעות.
צעקות של בהמה בתוך האוקיינוס.
נשימה קטנה.
רוגע קט.
אך זה אינו מרפה, ומריץ שוב את סוסיי הכאב בתוך מעטפת השגעונות שלי.
גופי נאבד, ראשי נאבד וכך גם כל חלקה טובה של יתרונות.
לשבור קירות עם מקלות מתכת.
כ"כ מיותר ולא הכרחי.
משום שאיי שם, מתחת לאפי ממש, נמצא הפעמון הקטן שאומר,
זה הסתיים.
הכל בסדר.
את הצלחת.
את רשאית ללכת.
הכינור.
שוכבת עירומה כביום היולדה, מקשיבה לצליליי העונג של הכינור.
פניי הנגן ממוקדים ביופי גופה, מאכילים אותו בהשראה מתוקה.
מכוסה במחצית גופה בבד מקטיפה אדומה, סרט טחרה מכסה את עיניה.
שיערה ארוך בגוון חום אגוז; מתלתל ומונח ברכות על כתפיה.
הכינור מלטף אותה בבד המשי מצליליו הנעימים.
קצות ריסיו של הנגן רועדות למראה יופייה של הבחורה.
רק עוד מספר רגעים עד שיסיים את יצירתו.
רק אז יוכל להתענג על יקירתו.
עיניו הירוקות כמעט יוצאות מחוריהן.
שיערו נופל על פניו.
החשק להזיז אותו מעיניו בוער בתוכו.
הכינור משיח את תסומת ליבו.
אפילו לזרוק אותו על הריצפה הוא יכול-
הכל כדי להתקרב אל יקירתו.
אור הנרות העמום משחק בצלליות שעל הוילונות השקופים.
ריחות משכרים גונבים מן הנגן את יכולת היציבות.
והתו האחרון מתנגן ברקע- נישא בכל חלל החדר,
מתמזג עם הצלליות ואור הנרות.
הוא עדיין נשמע שם איפשהו.
אך נכנע אל מוזיקת האהבה-
אל אנחותיה המתוקות של הבחורה.
טירוף.
מקשיבה לצליליי העצב.
עצב- רק עצב מתנגן בתוכי.
כשכל האושר פרח בתוכי כאינסוף פרחים בשלל צבעים,
לפתע הכל נהרס.
אגרטל הפרחים הנפלא שלי התרסק על הריצפה הקרה.
מדוע מילים אלו יוצאות דרך שעריי האומנות דוקא ברגעים כאלו?
ומדוע השיגעון מפיל את ההיגיון על ברכיו,
מצליף ברגליו בשוט הזעם.
איני מבינה דבר, אך אסור לי לפצות את פי.
כ"כ חסר טעם היה לדבר, ועכשיו נותרתי עם מרירות מתוקה בתוך ליבי.
התרגזתי.
התרגזתי על כלום.
ושוב, איני מבינה.
רציתי שפרחים ילבלבו בתוכך, יקירי,
אך הדם חנק את גרונך.
וצנחת לריצפה מרוב חוסר מודעות.
מרוב הטירוף שבו כישפתי אותך...
ממש..
בטעות...
הסירנה.
שמע בקולי, שמע.
כמהופנט בי בוהה.
ביופיי מתגאה.
לתוך עיניי כלום של חלומות.
לתוך עולמי פנטזיות אכזריות.
בוא אלי, בוא.
זחול נא מתחת לרגליי.
השתחווה וציית.
רקוד סביבי, רקוד.
תשעשע את נפשי המעומעמת.
רחוץ את שיערי במיי הים.
ואנגן לך בנבל בתמורה.
בוא אלי, בוא.
התמזג עם האשלייה שלי.
התמזג עם האשלייה שלך.
שכב לידי, רק אל תעז לגעת.
נפשך בעיניי הבורקות תרם נבלעת.
שמע את שירתי, שמע.
שמע את שירת הסירנה, שמע.
הפסל
עומד דומם ושקט,
עיניים משיש טהור.
עומד לרחש הרוח,
את פי לא מעז לפעור.
מדוע גורלי הפנה את גבו?
ומדוע עיניי לא רואות?
היכן הוא הטוהר שאני מייצג,
ומדוע אזניי לא שומעות?
העולם מלא בחיים-
הוא פועל וזומם מזימות.
אך רק את התקווה והאושר,
אינני מצליח לראות.
בספרים כתבו כך וכך,
אך ליבי אמר אחרת.
היכול אני להשיב מלחמה,
להחיות את נשמתי הדוממת.
אכן, כך עשה גורלי,
הפנה לי גבו ברשעות.
האושר שלי לא כמו שכתבו בספרים,
אדוני אלוהיי,
זו טעות.
תראה בי כשוטה ושקרן,
תראה בי כבוגד גס רוח.
אך תשמע אדוני,
אינני מלאך
נשמתי לעולם לא תנוח.
הגוויות.
הגוויות יושבות כפסלים רקובים,
עיניהם מתרוצצות חופשי לצדדים.
ואני, כעכבר עפרפר וקטן,
בוהה בכולם צוחקים, עליזים.
ההמון מצחין מטינופת בורה,
צליליהם מכאיבים לאזניי.
ואני עכבר עפרפר וקטן,
מציירת לי בחשאי.
הם כולם- בשלהם עסוקים, מדברים.
כל אחד שונה, מגוון.
אך אם להביט קצת יותר מקרוב-
הם בעצם אותו הדבר.
