היא יותר גדולה ממך

אהבה של שנים, אהבה גדולה,

אהבה חולה, אהבה שהיא אני,

מתנפצת לרסיסים של אגרטל

זכוכית עדין,

והלב שלי כמו זר פרחים שלא

העזת להרים, נובל במים אשר

מהם שתה.

שברים שלי בתחנת הרכבת,

ברחובות תל אביב, במשרד,

בכל מילה, בכל פינה קיימת.

לראשונה, אני לא חשה

אהבה, אך גם לא שנאה.

אני כועסת עלייך

כי אתה מי שהינך,

אני כועסת על אלוהים

שהשתלט עלינו או שלא.

אני כועסת על עצמי, על שכותבת,

לך שיר על אף שיודעת שאינו מגיע

לך.

אני לא יכולה למצוא רגע של שקט

למרות הדממה לאחר שעות הערב,

אני לא יכולה לבכות,

לא עומדת בהדחקה.

לא יכולה לעכל את מה שלא יכולתי

לשנות, להשלים עם פנייך הקרות,

לא יכולה להתנגד לרצון לשרוף את

כל השירים הנושאים אותך בכותרות.

מי אתה בכלל?

ולא זכית לגעת באהבה שלי שהיא

לא אנוכית, לא גאוותנית, לא קרה,

אהבה שהיא שואפת להשתלט על

היקום, אהבה אמיתית, ללא שנאה,

אהבה שדיברתי עליה כל יום עם

אלוהים.

ואתה לא שווה אותה כי היא

יותר גדולה ממך, למרות כל

הפחדים, למרות חוסר האונים,

על אף כל אלה ולמרות שאתה

עוד מהדהד בי, אני אגע באושר

ואוהב כפי שלא יכולת מעולם.