עשרים דקות.

זה היה פרק הזמן בו הכרתי אותה עד עכשיו... לפני קצת פחות ממחצית השעה היא היתה עוד אחת ממיליוני האנשים על פני הגלובוס, ותוך זמן כל כך קצר היא הפכה משמעותית בשבילי.

חכמה, שובבה, מוכשרת ויפה. יכולתי לראות עליה שעברה את גיל עשרים, אך הייתי מהבודדים שכך. היה בה משהו שסירב להיפרד מהילדות, סירב להתבגר. אמרו עליה שהיא מתנשאת, "אילו רק היתה חברותית יותר, היתה יכולה להיות דמות לחיקוי לרבים בסביבתה". ומיד כשראיתי אותה, הבנתי למה אמרו זאת, והבנתי עוד טוב יותר מדוע התנהגה כפי שהתנהגה ומדוע כך אמרו כולם. ראיתי בה את עצמי. אפילו שמות דומים היו לנו, יעל ואיילה. לפני פחות מעשור הייתי כמוה. לא מודעת לכישורים שלי אם כי יודעת עליהם, ככה אמרו לי כולם. חכמה, מוכשרת, שובבה ויפה... יכולתי לדקלם את כשרונותי, אבל לא באמת הבנתי איפה הם נמצאים. ברגעי חסד, בהם לא הייתי כבולה ברגשות דימוי העצמי הנמוך, אפילו "העזתי" לנסות, "אני מסוגלת", "יש לי כוחות", אבל אחר כך לא הבנתי מאיפה היה לי האומץ ולא ניסיתי שוב, אפילו שבחלק מן הפעמים נחלתי הצלחות, לא שיחזרתי אותן.

איך הגעתי לאן שאני היום? בדרך ארוכה. עשור עבר. לבסוף בחרתי במסלול בו אוכל לסייע לאנשים לצאת ממצוקותיהם. מקום מגוריי, אופי משפחתי והקן שבניתי לי, הכל סבב סביב החלום שלי, לצאת מהמקום שהייתי בו, וממקום חזק יותר לסייע לאחרים...

באיילה נתקלתי בדרך מקרה. אני אוהבת פגישות אקראיות מהסוג הזה, זה גורם לי לחשוב שדוקא אנשים כאלה זקוקים לי באמת. בניגוד לילדי "סיכון גבוה" אותם החברה מטפחת, ודואגת שיקבלו ליווי וטיפול נכון, ואם לא אני אהיה שם, תהיה שם עו"סית אחרת, ילדים בסביבה נורמטיבית, הזועקים לעזרה בשקט, לא תמיד יקבלו את מה שהם זקוקים לו. ולא מרוע, החברה לא יודעת שהיא צריכה לסייע, והילד לא תמיד יודע לבקש...

כזו היתה איילה. אחרי שסיימה את חובותיה כתלמידה ושתים עשרה שנות לימוד, וחובותיה לחברה בשרות, מחלקת מיון ילדים ב"הדסה"... חיפשה מה לעשות בשנה הקרובה, משהו שתהנה ממנו ותוכל גם להרוויח יפה. מימון לימודים, כסף זמין כדי להיות קצת עצמאית... והכי חשוב שיהיה לה שקט... "אני זקוקה לשקט השנה הזו"... הסבירה את עצמה... ("השקט צריך להיות בתוכך!"- אבל לא אמרתי.)

כשטיילתי עם הבת הקטנה בקניון (הבטחתי לה את המכונה עם המטבעות..) היא ניגשה אלינו, "איזה מותק"! היא אמרה, "את מרשה לתת לה סוכריה?" הסכמתי. וככה התחלנו לדבר. היא הציגה את עצמה, ואני תהיתי מה גרם לה לפנות למישהי זרה והאם באמת המראה הראשוני שלי מאפשר הרגשת חופשיות שכזו... שמחתי בלבי שהתשובה היתה חיובית...

עשרים דקות שיחה (שני סיבובים על הסוס ואחד על המטוס, שישה שקלים בלבד...) והבטחה שמחר היא מגיעה אלי הביתה, ונפרדנו. ואני לעצמי החלטתי, שכשאיילה תתחיל את השנה הבאה, ולא משנה מה תבחר לעשות, נקודת הפתיחה שלה תהיה אחרת... חזקה יותר, מאמינה בעצמה יותר, ועם יכולת לזרום בחופשיות עם הסובבים אותה כמו שהיתה איתי כשנפגשנו, בלי להרגיש מאויימת או חסרת ביטחון...

מה גורם לה להיות מרוחקת עד כדי כך שמפרשים זאת כהתנשאות? הפחד שמישהו יחשוף אותך. מן מנגנון הגנה של שמירת מרחק, צורך לחפות על חוסר הערכה עצמית, והפחד שמישהו יגלה "מי אני באמת".

איך אני יודעת? לא, לא נחשפנו כל כך הרבה בעשרים דקות. אבל ישנם דברים שלא צריך להגיד, דברים שיודעים בלי לדעת אותם. אני הרי הייתי שם...

גדלתי במשפחה טובה, הוריי לא חסכו ממני דבר, אם כי לא יכלו להרשות לעצמם לתת הכל ובלי גבול. ילדת "סנדוויץ'" אמצעית. מעליי בן ובת ומתחתיי תאומים. הייתי בחוג אומנות בגיל 6, "כי הילדה שלנו מוכשרת" ובחוג לריקודי עם בכיתה ה', כי זה החוג בו היו חברותיי. קראתי ספרים, ובבית דיברו בשפה גבוהה ובעברית תקנית. שני הוריי משכילים וראו חשיבות בלמידה, אך באותה מידה הבינו ש"חברה" זה חשוב וזה הדבר שיתפוס את המקום המרכזי בחיי ילדיהם... (מאחר והייתי שלישית, היו מעליי אחים שאיתם עברו דברים "בפעם הראשונה", הייתי מן "שידור חוזר" לכל היותר..) הלימודים לא היוו מכשול עבורי, ואת היסודי עברתי בלי טיפה מאמץ. בכניסה לחטיבת ביניים הוריי קיבלו את הירידה בציונים כחלק טבעי מן המעבר ולא דרשו ממני רצינות בלמידה, או הסבר ל"מה קורה"? ואני מצידי לא סיפקתי מידע או תשובות, ובטח שלא הראיתי התעניינות בלימודים... בשלב הזה נכנסו בי מחשבות על כך שהוריי לא מתעניינים בי, וכדי לאמת את מחשבותיי, גרמתי לכך שקיבלתי הערות מהמורים. הוריי היו שומעים, מתעמתים עם המורה, אך לא דיברו איתי כלל... חיזקתי בעצמי את תחושת ה"לא אכפת ממני"... ומכאן הדרך קלה לירידה, "אני לא מוצלחת", "לא רצויה", "לא אהובה"... לא דיברתי עם הורי והתרחקתי מהסובבים אותי... הייתי בודדה. כיוון שאלו הם דברים שהיו בתוך תוכי, ולא שיתפתי בהם איש, מעולם לא שמעתי את חוות דעתם על הקביעות שלי... ומסביבי ראיתי רק חיזוקים לתאוריות שבניתי לעצמי. המשכתי במסלול החיים, חט"ע- שרות לאומי... כשבתוך תוכי אני כבר יודעת שאלו הם רגשותיי, ועליי להיפטר מהם, אך הם היו טבועים כה חזק, שבדרך נס וברגעי חסד של הכרה בכוחותיי עוד היה בי כוח להמשיך את המסלול, לעבור את המבחנים בכל שלב... בשלב מסויים תפסתי את עצמי ואמרתי "די!" אני עוברת את חיי תוך כדי הישרדות, לא התמודדות, זו אינה דרך, ועלי להפסיק להאשים את כל הסביבה ש"לא אכפת להם ממני" ולהתחיל בעצמי להוביל שינוי. לדבר כזה צריך הרבה כוח ורצון חזק. איך אסביר להורי, קצת אחרי גיל עשרים שהם בהחלט נתנו הכל, ובכל זאת לא ראו את הילדה שגידלו ואת הצרכים שלה? איך אסביר לעצמי שמעכשיו אני גדולה ויותר לא סומכת על אבא- אמא, ולכן לא יכולה להתלונן שהם אינם מגנים עלי? איך יהיה בי את האומץ להחליט להפסיק את מסלול חיי, דווקא משום שאני מעוניינת להמשיך אותו בצורה טובה יותר? לבד לא היה לי סיכוי להצליח לחולל שינוי. לא היו לי כלים ולא יידע כיצד לעשות זאת. במשך תקופה ארוכה ניסיתי לפנות לעזרה, חיפשתי את האדם שינחה אותי מה ואיך לעשות... אחרי עליות ומורדות רבים הגעתי לכלל החלטה, כשאני אגיע למקום חזק יותר עם עצמי, אעזור לאחרים ללמוד כיצד להתמודד עם בעיותיהם... לא אוכל לפתור להם אותם, או לחיות במקומם... רק לסייע להם להבין את המצב בו הם נמצאים.

לאחר שנתיים, כשרוב חברותיי גמרו ללמוד את התואר הראשון, וחשבו על ההמשך, החלטתי לפנות ללימודי העבודה הסוציאלית והפסיכולוגיה. למדתי להכיל את עצמי ואת האחר, ידעתי לזהות מצוקות וקריאות לעזרה שנאמרו גם בלי מלים. הרי הייתי שם, השתמשתי באותן קריאות...

היום, כשאני מודעת ליכולותיי, כשרונותיי וחולשותי, ואני מקבלת את עצמי כמו שאני, בלי להסתיר ובלי להתבייש, אני פנויה באמת לעשות מה שרציתי כל כך... האנרגיה שלי לא נשרפת על הישרדות, או צורך להסתיר מהסובב את הצדדים החלשים שלי. אני לא מפחדת שיכירו אותי כמו שאני, ואני רגועה יותר ושלווה יותר, מלאת שקט פנימי, אמיתי וטהור.

לא חיפשתי "שנה של שקט", אך מצאתי שלווה עמוקה...

ועכשיו כולי תקווה כי אצליח לעזור לאיילה לפקוח את עיניה, לראות את הטוב שקורן ממנה באמת, למצוא את השקט האמיתי שבה... ואני מאמינה שהיא תגיע לזה, אנו הרי דומות כל כך...