טרמפים זה עניין של בנים...
סופי.
אתמול ישבנו ונזכרנו לנו בערגה בימים ההם, נטולי האחריות ונטולי המחשבה.
ימים בהם יכולנו לצאת בלי לדעת לאן נחזור, ולקוות שבדיוק הלילה, ששכחנו לקחת זוג נוסף של גרביים, לא ירד עלינו שלג... לילות בהם כל טרמפיאדה ליד כל יישוב זכתה ליחס אישי, כשבבוקר נזכרנו מי בעצם גר בדיוק פה, וכמה חבל שלא נזכרנו קודם... לילות בהם כל תנוחה היתה אפשרית לתנומה (???) וחיכינו רק לחזור בבוקר בזמן לשיעור הראשון, או לחילופין למיטה הנוחה בישיבה... ימים בהם נסענו מהגבעה הצרפתית לבית אל, בתקווה לתפוס משם טרמפ לאשקלון, כי רק לשם היו טרמפים... ימים בהם למדנו את ההסטוריה של ארץ ישראל ומיקומם הגיאוגרפי של היישובים החדשים והוותיקים, אבל זה כבר היה מאוחר מידי בשביל הבגרות בגיאוגרפיה. בעיקר משום שביטלו אותה... הכרנו את הארץ, בהחלט דרך הרגליים. וגם דרך היד שהתנופפה בנסיון לעצור אנשים טובים באמצע הדרך...
אח.. אילו ימים, אילו לילות...
טוב... נו... אני לא כל כך נזכרתי בערגה בימים ההם.
אולי משום שלא כל כך התרחקתי מהגיל, ואולי מעצם העובדה הפשוטה שבכל הסיפור הזה אני הייתי צופה מהצד. בערגה, אגב... בשמץ של קנאה אפילו.
כן, טרמפים זה עניין של בנים.
אני למדתי במרחק שני רחובות מהבית, אקסטרני. לא הכרתי נוער מכל הארץ, ולא היה לי את מי לבקר כל כך רחוק, חוץ מדודים. ואליהם תנסו להגיע בטרמפים.... ועוד לספר להם על זה...
ועוד משהו,
הייתי באולפנא.
כן, טרמפים זה בהחלט עניין של בנים.
וגם הם צריכים להיזהר.
לא רק בנות.
תגובות