היי לך.
שוב חשבתי עליך.
היינו אצל אוריה ובעלה שבת. ישנו בדירה של חברים שלהם, שלא היו.
היה ממש מטורף- ישנו שלושתינו במיטה הזוגית שלהם, (עם מצעים שלנו, אלא מה חשבת...?) התחרפנו, המצאנו צ´יזבטים על דרקונים חסרי פשר, חיקינו את צביקה פיק, ושרנו מלך האריות.
ואז כשפניתי אל הקיר, לשנייה ממש, החלטת לעלות לי בראש.
ניסיתי לרמוז לך בעדינות שתלך, אבל אתה סירבת בעקשנות דוממת.
אחר כך ניסיתי לבקש שתבוא אחרי שבת, או לפחות מאוחר יותר, כשאהיה לבדי ואוכל להתייחד איתך, בלי שהן יראו את הדמעות. (כן, אני בוכה ממך, לפעמים. לא יודעת מה לעשות עם הרגשות כלפייך.)
במקום להיות מנומס ולבוא לבקר במחשבותיי פעם אחרת, נעצת בי מבט שותק. ממש בקושי התעלמתי ממך וחזרתי לחרפונים. וגם אז הפזלתי אליך מדי פעם מבט, כאילו לוודא שאתה עוד שם, מחכה לי.
אבל אפילו אם תחכה לי- אסור לי לאהוב אותך, מבין? אני לא יכולה לתת לך אותי, אני לא יודעת לתת את עצמי.
מצד אחד, אני כן, כן אוהבת! אבל מהצד השני אני מפחדת, מעדיפה אולי לשמור עליך ווירטואלי...
אתה מבין? וזה לא כי אתה לא בסדר. זה כי אני, אני לא יודעת להיות שלך. אני לא יודעת איך לאהוב אותך כמו שמגיע לך. אני לא, ולא אתה.
ועכשיו אני כבר בבית, שרועה על המיטה, עם האור דולק ואמא כועסת שאני עוד לא ישנה.
אתה עדיין יושב אצלי בראש, קצת כועס שנתתי לך לחכות לי כלכך הרבה זמן, ובטח גם כי לא דיברתי איתך מאז אותו יום שישי, (שישי זה היה?) למרות שהבטחתי...
אז כן, רק רציתי שתדע שאני יושבת מולך במבט מתנצל, מנגבת את הדמעה הקטנה שחמקה לה למרות המאמצים לבלוע את כל הדמעות. לא שכחתי אותך... אני פשוט... חסרת אחריות, חסרת ביטחון. וסליחה.
זהו, אמא באה כבר לכבות בכח את האור---
