יושבת על ברכיה,

קור השלג

הנוגע בעור החשוף,

מתפשט ועולה מעלה מעלה.

אך היא-

לא שמה ליבה לכך.

ורק מתבוננת במים.

כי יודעת היא,

שרק במים,

אפשר לראות את הדברים בצורתם האמיתית.

רק במים

אין שום מחיצות.

והיא מתבוננת ורואה את יופי העולם,

ורוצה שכך תמיד תראהו.

אך כאשר מרימה את עיניה,

שוב חוזרים אליה הרע והמכוער.

ואז את מבטה-

מורידה שנית אל המים.

וכך יום יום,

שעה שעה,

מרימה עיניה למעלה-

אך הרע נשקף אליה,

מורידה למים,

רק טוב,

היופי הנשגב, הנעלה.

וגופה כבר התמזג עם האדמה,

וכפסל היא,

לא זעה,

לא נעה,

כי רק את יופי העולם-

רוצה לראות.

(ה' תמוז תשס"ה)