הוא ישב שם עם הגיטרה שלו מונחת עליו כמו בתו הקטנה. מסביב הכל היה לח, ומעט עיתונים היו זרוקים על הרצפה. באוויר המחניק שרר ריח של מוות והחיים שלאחריו. שם הוא ישב, מלטף את צוואר הגיטרה האדמדמה שלו. לא נוגע במיתרים, פן ישמיע רעש קל והיא תתעורר משנתה השלווה. היא הייתה שלו עוד מלפני שנולד. כך היה כתוב בכוכבים. זה היה הגורל של שניהם, להיות יחד. סבו, הצ'יף הזקן, כרת את העץ לגופה מהעץ הזקן ביותר שהיה בעיר. אך הוא לא ניגן עליה, וגם אביו לא. היא פשוט חיכתה בשבילו. מכוסה בעור דובים, כדי שלא תתקרר בלילות החורף הקפואים. עד שהוא היה מספיק גדול כדי להתייחד איתה. ומאז הוא לא מפסיק לנגן בה. כבר הרבה שנים שהיא החיים שלו והוא לא זוכר מה היה לפני שפגש אותה לראשונה. אך תמיד ידע שהיא מספקת לו ולעוברים והשבים ברחוב, בידור, חברה, ולפעמים הכנסה. אך זה תלוי באנשים עם החליפות שמאוד ממהרים. ואם יש אחד שחווה רגע של שלמות עם ההרמוניה של הטבע, ורוצה לבטא זאת במילים ולא יכול, תמיד הוא היה שם, יחד איתה, הגיטרה שלו, כדי לבטא הכל בתווים. השפה האוניברסלית שלו עם כל היצורים החיים. היו זקנים, שעוד זכרו איך אבותיהם לקחו אותם לשמוע את האיש מנגן. הם סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שהאדם המנגן בגיטרה בצורה נפלאה, הוא בן אלמוות, מכיוון שהוא נראה בדיוק אותו הדבר כמו בילדותם. הנערים והנערות העדיפו להאמין שהגיטרה היא זו בת האלמוות והיא שומרת עליו, לנצח. הוא הכיר את כל האגדות עליו. הוא רואה את הפעוטות מצביעים עליו בעודם ממהרים יחד עם הוריהם העסוקים אל חנויות רחבות ועמוסות. ומידי פעם, כשהיה מאיר לו המזל, והירח זרח מלא וגדול מעל העיר הישנה, היו אלה זוג אוהבים, שהתיישבו בדיוק בספסל שליד הקרטונים שלו. והוא ניגן להם שיר אהבה מתוק שכמוהו לא שמע אף אחד מעולם. הוא צפה בהם מחזיקים ידיים ונמוגים נוכח המנגינה המופלאה שבקעה מתיבת התעודה העתיקה של חברתו היחידה, שאותה כל כך אהב. המיתרים לא נקרעו בה מעולם, ונדמה היה שכשהאיש מנגן, ועיניו הגדולות והבהירות נעצמות בהנאה ושערו המלא והשחור נוחת בעדינות על מצחו, הזמן עוצר. וכולם יכלו לשמוע את ביטוי הרגשות והמחשבות שלו, חוץ ממנו.