בס"ד.
בפרשת השבוע פרשת "ויקהל", נמצאת פרשיה,שדומה שלא ניתנה די הדעת עליה ואף להוותינו,לא הופקו וזוקקו לקחיה והיא ענין: "המלאכה דים".
כל תרומה למלאכת הקודש, יש לה קו של סיום-של חידלון,משום שלכתחילה היא באה כתרומת ביניים זמנית על חשבון אותה תרומה שיגרה הנדבה הגדולה לצדקה.
תרומת הקודש,חייבת תמיד בסיג ובהגבלה (בניגוד כאמור לאותה נדבה של צדקה ששרושיה נטועים באותו מאמר של התורה: "כי לא יחדל אביון..").
התרומה כאמור, חייבת לכתחילה, להיות בשיעור מוגדר ועל פי צורך מוכתב וידוע מראש ואך לאותה מלאכה אשר ציווה ה'.
חובתם של כל החכמים, כפי שגם הכתוב מדייק לא רק להקדים ולהתרים אלא,לוודא זיקה,ביצוע ופיקוח וקודם לכן,לשוב ו"להעביר קול במחנה" להפסיק ולתרום לקודש("להכליא את העם"-לשון כפיה ממש).שהרי "ההותר" שייך כבר, לקו הנדבה הרגיל השוטף, לאותה צדקה השייכת לנצרך ולאביון(השווה "ההותר"-"לנדבה בבוקר בבוקר").
כל רתימתו של "ההותר" שלא לצורך כאמור( "לצדקה"), אלא לקודש, אינו אלא תיפלות ועבודות אלילים של ממש, בבחינת :"לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב".
משה אהרון.
