אל תירא עבדי יעקב
"ברקוביץ''! אתה מגיע?" הסמל הפלוגתי קרא לטוראי ברקוביץ' לצאת שוב לפטרול בגבול עזה. מאיר עזב את הטלפון הגדודי בדומייה. שוב לא הצליח ליצור קשר עם פנינה, אשתו, למרות שניסה ללא הרף מרגע יציאת השבת. רצה לדעת מה שלום התינוק החדש, והבת, בת השלוש, שלפני כמה ימים סבלה מחום גבוה. הוא אחז בחגור וברובה הצ'כי הגדול ונכנס אל הג'יפ, שהחל לדהור אל תוך הלילה. בפנים חיכה לו דוד, חייל רחב מידות שעלה לא מכבר ממצרים.
"כיף חאלק?" שאל את מאיר, מנסה להתל בו.
"חמדו ליללה" (השבח לאל) השיב לו במבטא חצי הונגרי. לאחר שבוע בגבול כבר למד לשוחח מעט בערבית, מוסיף מילים נבחרות לאוצר המילים הקטן שכבר רכש בשיכון העולים בפולנית, בולגרית ורומנית.
"קפוא, מה?" אמר דוד.
"כן, קר." הסכים מאיר.
דוד החנה את הג'יפ והחל להכין קפה.
"אז מה," שאל דוד, "גם אתה לא הצלחת להתחמק מהגיוס?"
"מה"? שאל מאיר , את המילה להתחמק עוד לא למד בעברית.
"איך זה גייסו אותך ככה עם שני ילדים?" המשיך דוד.
מאיר לא ענה. מחשבותיו נדדו הרחק הרחק לערב חורפי אחד בעיירתו הקטנה שבהונגריה. אביו, חיים-משה, חזר מתפילת ערבית בבית הכנסת. בראשו עוד התהדהדו מילות הקדיש ששמע כעת בשטיבל החסידי בו התפלל דרך קבע. "ויצמח פורקניה ויקרב משיחה". בימים אלו של חוסר וודאות ציפה יותר מתמיד למשיח שיבוא וייקח אותו ואת עשרת ילדיו לארץ ישראל. בעצם לא רק אותם. גם את ילדי ה"חדר" בו לימד ואולי את כל יהודי העיירה. בזמן כזה, ארבע שנים מתחילתה של מלחמת העולם, ודאי לא היה היחיד שהרהר בגאולה הקרובה לבוא.
האב נכנס בדלת העץ הישנה, ובירך את גיטל, אשתו, לשלום. "הפתעה מחכה לך" הוסיפה, והאב הבחין תיכף במאיר, בן העשרים ואחד, שהיה בבית. "מאירק'ה!" קרא ומייד התרפקו זה על זה בחיבוק קצר, מלא עוצמה. דמעות עלו בעיני שניהם. מזה שנה שהיה מאיר מגוייס לעבודות כפייה שונות. בימים אלו
של חשש ואי ידיעה היתה עלולה כל פרידה להיות פרידה לתמיד, וכל הליכה, הליכה על מנת שלא לשוב. התרגשות ההורים למראה הבן השב הביתה היתה רבה. גיטל מזגה לשניים כוס תה. בחודש האחרון כבר אין לי כלום בבית אמרה, ובמכולת, הוסיפה, אפילו את האבק על המדפים כבר מכרתי. רק שלא יהיה יותר גרוע מלמלה ושבה על עקביה.
השיחה בין האב לבנו קלחה. מאיר גילה לפתע באביו איש שיחה נעים, הצטער מעט על כל השנים בהן מרוב טרדות לא יכלו לשבת כך יחדיו, מתחממים בכוס התה ובזכרונות.
פעמים ספורות בלבד ישב רק הוא עם אביו. תמיד היו מסבים לשולחן השבת יחד עם שאר האחים, ואת שרביט הדיבור נטלו דרך כלל האחים הגדולים יותר. הוא, הצעיר, ואחיו אלימלך, הקטן ממנו בשנה, היו יושבים בפינת השולחן ומשוחחים זה עם זה . לעיתים הבינו זה עת זה גם ללא מילים. אך כעת, היתה זו פגישה אחרת. מאיר התעניין בשלום אחיו, בעיקר רצה לדעת האם יש חדשות מאלימלך. בתחילת המלחמה פנה מזרחה, ומאז לא הראה אות חיים.
למחרת בבוקר, כשקם מאיר משנתו ראה את אביו כבר מעוטר בתפילין ובטלית מוכן לצאת לתפילת הבוקר. שלא כמנהגו, שלא לשוחח עם איש קודם התפילה, פנה אל מאיר. "חלום חלמתי", פתח.
מאיר עמד מופתע. איש מעשי היה אביו ולא נהג לייחס משמעות לחלומות. עוד יותר מופתע היה לשמוע אותו פונה אליו בשעת שחר זו. זכר כי אביו הקפיד שלא לעשות דבר קודם שיתפלל, אפילו לא לשתות כוס תה.
האב המשיך בדיבורו הרך. "פסוק שמעתי בחלומי 'דרך כוכב מיעקב' ", מאיר השלים מייד בראשו את ההמשך "וקם שבט מישראל", הוא ידע כי אלו אותם הפסוקים שהפכו מקללה לברכה בפיו של המכשף בלעם. פסוקים המתארים את קיצן של הממלכות השולטות, ממש כמו הרייך השלישי שהקיף אותם כעת כבטבעת חנק.
אביו הביט בו בעיניו החומות, העמוקות, והזכיר את הפסוק שבסופה של פרשייה זו," גם הוא עדי אובד", אמר כשהוא מדגיש כל מילה, ואז שתק לרגע ואמר "ואתה ואחיך אלימלך עוד תהיו חיילים בארץ ישראל". שתיקה השתררה. קשה היה למאיר להבין מה מתרחש בנפשו של אביו. עדיין קיווה כי ימי המלחמה יחלפו ושוב יתכנסו בני המשפחה סביב שולחן השבת, מחכים לעוגיות ה"טורוש בלש" שהגישה אמא, להערותיה העוקצניות ולדבריו המפייסים של אבא.
מאיר נפרד מהוריו לשלום, מביט שוב בהוריו ובתמונה הישנה שהיתה תלויה בטרקלין, בה נצבו מחייכים כל עשרת האחים והאחיות לבית ברקוביץ' ביום חתונתו של אחד הבנים הגדולים. הוא נטל את התרמיל ויצא בדומיה.
דוד כחכח בגרונו. "סיימת עם הקפה"?
מאיר התנער משארית חבלי מחשבותיו, הושיט לו את הספל והוסיף "שוקראן", מילה אותה למד כבר מזמן. "יא סחבי" (חבר שלי) אמר לו, נהנה לקשט את דבריו במילים שלמד, "אני כבר הרבה שנים יודע שאני אהיה חייל".
דוד הניע את הרכב בטרטור רועם ומאיר שב להתכנס במעיל הצבאי, מחכך את ידיו זו בזו כדי להתחמם מעט. הוא הביט אל הכוכבים שזהרו ברקיע ובמבם בינו לעצמו ניגון חסידי ישן למוצאי שבת "דרך כוכב מיעקב אל תירא אל תירא עבדי יעקב".
תגובות