בס"ד.
דומה שפסוק מפתח אשר אמור להאיר את דמותה של מרים הנביאה, הוא : "ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים.
מה אנו אמורים להוסיף וללמוד מפסוק מפתח זה. ראשית סוגה ואיכותה המרמזת של הסנקציה : הסגר של ניתוק שבשתיקה ולתקופה של ימי הבריאה - שבעת ימים. שהרי גם לדיבור [שיצא מפיה] כח של בריאה. שנית שעמרם אביה "התנגש" עימה וכנראה לא פעם עד כי נזקק להתפרצות הקיצונית כאמור . התפרצות שעשתה לה הד רב ורישום גם במרומים.
אם כן ניתן כבר לבודד ולזהות את ה"בעיה" : "דברת"" .
נשוב לעמרם אביה . הלא ברור, כי אם היתה התקלות רבת משמעות ותוכן בין האב לבתו עד כי נרשמה לפני שמו יתברך, הרי שבאמת היתה זו דרמה קשה של פגיעה. עמרם באמת הפך ירוק מזעם נורא ויריקת המחאה אינה אלא ביטוי עז לקצף הנורא . זו הסיבה שבמדבר כו' 59 מונה המקרא תולדותיו של עמרם ונוקט הוא במידה מסוימת של ריחוק כלפי מרים בכך שהשתייכותה , נמנת אך במישור האחווה - כאחותם של משה ואהרון שנאמר : "ותלד לעמרם את אהרון ואת משה ואת מרים אחותם" . הדגש ואת מרים אחותם ,ללא ספק בא לגרוע ממעמדה הראשוני - כבת של עמרם.
ואכן המגמה כאמור מעידה על אופיה הטמפרמנטי והדברים באים לידי ביטוי עז יותר, דווקא בשירת הים. שם לא בכדי המקרא שוב מכנה אותה באותו שיוך כמרים הנביאה אחות אהרון. אגב על שפת היאור היא : "אחותו" : "ותיצב אחותו" . כמעט בכל ההקשרים שהיא מוזכרת במקרא, היא נסמכת לפועל החלטי ונמרץ : "ותיצב", ותדבר", ותקח" . לשונות המעידים על עצמאות ונחישות בלתי מתפשרת וכמו גם על טמפרמנט של אישה יחסית "משוחררת" תרצו פמניסית ראשונה.
נשוב לשירת הים. שהרי כאן לכאורה, אמורה לבוא שיא הדרמה של כל הביטויים כאמור . כאן ללא ספק מילת המפתח הינה לכאורה : "ותען" : "ותען להם מרים". היא לוקחת קודם לכן התוף בידה וכל הנשים יוצאים אחריה בתופים ובמחולות והינה היא דווקא מוצאת שוב, לשוב לאותה פוטנציה של הפה, לתת מענה ולמי, דווקא לגברים, שהרי נאמר להם- ולא להן. ועתה צא ושער בנפשך באותו מעמד נשגב של שירה מה כבר מבקשת מרים לומר אמירה שונה ולעומתית . מרים אמרה להם את הרברים הכי פשוטים והבנאליים, שכל אישה היתה לכאורה אומרת באותו המעמד . די כבר עם כל המילים הגדולות והנשגבות .אנו זקוקים גם לשמחה ממשית ועל הקרקע. זהו מעמד היסטורי כה נשגב , שצריכים לחגוג בו גם הגוף וגם הנפש גם זמר , נגינה ומחול . . הינה כי כן שוב מרים פורצת ומוסיפה את הנופך שלה החסר בעיניה שלה . אם כן המילים : "ותען להם מרים, אוצרות בתוכן אמירה מהותית וחשובה. למבקש לדקדק ולקבל אישור נוסף לדברים, לא בכדי המקרא שם בפי מרים את המילים הריאליות היחידות הנצרכות לכאורה לאותה השמחה הגשמית המשלימה "כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" כל יתר המרכיבים שבשירת משה הם חשובים לדורות. לשמחה הממשית שבכאן, די בעובדות היסוד המידיות כאמור.
היוזמה התכונתית כאמור באה לידי ביטוי כושל ובוטה בענין האישה הכושית אשר לקח משה . כאן שוב מבקשת מרים ל"הנחית" את משה לקרקע כאן כבר למעשה מרים "מגלמת" את שמה יורה חיצים מרים ואנטי תיזה ל"ים" [לשירה ההיא] - "מרים". הפעם המעידה שלה עלתה קומה ובלתי נסלחת. הפעם חרון האף, הינו של האב הגדול העליון- של ה' וכשם שראינו למעלה כי החרון של אביה, הרחיק את מרים מלהקרא - כבת לעמרם. כאן הקב"ה כבר מבקש לא להתיחס אפילו לשמם שנאמר : "ויחר אף ה' בם וילך" וזה לכאורה אומר הכל.
אמר לה ה' למרים את שחושדת חלילה במשה ,כי צניעותו מוגזמת בכך שביקש לגאול דווקא אשה כושית שפלה, שאין לה דורש ופרס חסותו עליה. כי אז, עונשך הפוך על הפוך . פגעת במשה ובאישה כושית, תהפכי ללבנה להכעיר וכשלג. את - מרים שלא חמלת על אישה שפלה , שאין לה דורש והיתה בודדה, כי אז, גם את תחושי עתה לא רק בדידות - ניתוק אלא כיעור הפוך כנגד השחור של הכושית - לובן הצרעת - כשלג.
עונש זה על שני חלקיו חשוב היה לקב"ה שיחלחל, במשמעותו ההרחבה עד כי מצינו במפורש שהקב"ה ציווה להזכר לא רק בנגע הצרעת של מרים, אלא לגבי כל הרקע כאמור שנאמר : "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים. אגב השם "צרעת" גם גלומים למעשה שני עוולותיה של מרים הן כלפי משה מחד והן כלפי האישה הכושית מאידך בכך, ש היתה [צרת מוחין בתפיסתה את משה [ "צר"]ורעה ["רעת"] כלפי האישה הכושית.
ולבסוף למקרא דרכים יחודיות נוספות משלו להוסיף ולהכביר עלינו מסרים ופרטים נוספים. באקורד הסיום בפרשת חוקת מוצאים אנו הן את מיתת מרים והן את מיתת אהרון . בעוד מיתת מרים "עוברת" לכאורה בשקט. מתת אהרון מלווה בבכי של שלושים יום ובטיקסיות מרוממת. כנראה כל זה מרמז לנו שמרים בערוב ימיה כנראה חולה היתה וכל עם ישראל סעד אותה בחוליה שנאמר : "ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העםבקדש . העם ישב עימה תקופה הארוכה ולא היה מוכן להמשיך במסע עד שמתה מרים . זהו שהסמיך לזה המקרא בהמשך : "ותמות שם ותקבר שם" הדגש הכפול של "שם" ופעמיים, מרמז על כל הנ"ל. כך שלא יפלא שעם מתתה הגואלת במידה מסוימת של מרים לא מצינו שבר או התפרקות של אבל , אלא התפרקות ממין אחר וניחשתם נכון - מריבה עם משה ומשה שכאב ביותר את מיתתה, הפך עוד יותר פגיע ורגיש ביותר. הוא מאבד למעשה את שלוותו וסבלנותו וכך במקום לדבר עם הסלע הוא מוצא עצמו מכה בו ומקבל עונש אף יותר כבד משל מרים.
משה אהרון
