קול צליל הפעמון הגדול ניקרה לאוזנים . מבעד למרחב העצום צלילותו בעלת ההד מבשרת דבר מה שאינו בשגרה . חרחור נוסף נגיע קטנה ושוב הוא מכה . מבטים חטופים מתחלפים בוחנים ונראה כי השקט ששרר פתאום מעבד בכורתו . השמש הקיצית מכה עכשיו בכול עוזה . ממוקדת היא במרכז השמים כדרך הטבע בירחי הקיץ הלוהטים . מעוף ציפור בודדת מפר את השלווה . קצב הילוכם של הבריות גבר עכשיו , רחבת השוק הצפופה מתרוקנת במהירות שאינה אופיינית לה ונותרת בודדה ועירומה . עגלת הירקות הנצחית עומדת שם זנוחה ומשוועת . הירקות הטריים שהגיעו הישר מגן הירק מבקשים רק חסד אחרון ודיי , מבקשים למלות את יעודן . אגרוף קפוץ , קללה מוטחת דמות רצה בכול כוחה . שער הברזל הגדול מוסט מיד וננעל בבריח ברזל כבד . מספר גברים מתאספים עכשיו ברחבת השוק הריקה . מילים שאינם ברורות נאמרות , הבעות הפנים חדורות עכשיו כעס ואימה . "צריך לחלק את הרובים" נשמעת פקודה . שני בחורים צעירים בשנות העשרים המקודמות לחייהם עוזבים בבהילות את החבורה .
"אני לא רוצה לגור שם , אני לא רוצה לעזוב כאן " חזרה שוב ושוב על דבריה בכול פעם שרק נשאלה . לדבריה סיגלה נימה עצובה שכעבור זמן מה לוותה בבכי קורע לך . הוא הביט בעיניה הכחולות באהבה ולחש "את תראי יהיה לך טוב שם " . מבטה , עיניה האדומות ורסיסי הדמעה שברק עמום נירא בהן הותירו בליבו משקע . משקע שהלך וגדל עד שפצע את נפשו בייסורי מצפון ששתקו את עולמו . מדי ערב כאשר שב לביתם בתום יום עמל מתיש חש את הפער ההולך וגדל שהולך וחותך ומפריד . בכול מעודו ניסה לנחמה , בכול כוחותיו ניסה לשוות לה אושר אך כול מאמציו כלא היו , יתומים הם למול פניה מול מבטה האומר כעס . הטרקלין הגדול מיותם היה האח הבוערת לחשה לו רז שמיען להבין . כורסת העץ העתיק שבערביי הקור חפנה את גופה הענוג בודדה היא . פמוטי הנחושת נראו עכשיו מיותמים , עזובים הם מבקשים להפיץ נחמה .רק האורלוגין הישן תיקתק את נימת הזמן שקרבה וקרבה במהירות לא ברורה. ימים רבים שכבה בגפה במיטת העץ שבחדר השינה ורק קולות הבכי הפיגו את השקט שרר . מבעד לשינה קרוע רצופת ייסורים ביקש לבוא שם כמצוות אביו . מבעד לערות מתישה ומייסרת ביקש לנחמה ולפיסה עד ייסורים .ייסורי הגוף האוהב ייסורי הנפש הדואבת .
הצריף הקטן להט מול קרני השמש שנשלחו מבעד לשמים רחוקים .דלת הפח נסגרה בעדינות מעושה עד גועל . בידה האחת אחזה בעולל ובידה השנייה נשאה סל גדול ובו מיני מצרכים . רוכב על סוס ערבי טהור גזע נעצר לידה והרכין ראשו לאות ברכה וכבוד כאחד . פניה החיוורות האדימו למול צריבת השמש הקופחת בחסות המאמץ העצום שהשקיע בהליכתה .כעבור מספר רגעים מצאה עצמה מול פתח ביתו של החנווני . בסיג ושיח קצר מכרה מרכולתה בציר גנה הקטן. מתוך הרגל הצניע בתוך דש בגדה מס´ מעות קצובות גמול עמלה . העולל נישאה עכשיו על ידיה בעודה חוצה את השביל . שפתיה הרכות נשקו את מצחו בעדינות אין קץ . חיוך סתמי עלה על שפתיה חיוך שלא ידעה מי זה זמן רב . חיוך של אושר , חיוך של תמורה , חיוך של אישה . עד כמה שנראה העניין תמוהה , עד כמה שנראה הזוי עונג ושבעיות רצון הציפו את ליבה .
כאשר חזר לצריף הדל לחש על אוזנה . עיניה בהקו למול פניו שנצרבו מהשמש הקופחת . בידיים חזקות הניף את העולל לקול צחוק ענוג שמילה את ליבו בעונג בלתי משוער . אחר הניחו בעדינות בעריסה ונשק לה על שפתיה . עיניה נעצמו מתוך הרגל ונועם שצמרר את גבה . מול שולחן מאולתר נסבו לשבור את הרעב . מבעד לפתילייה הוסר תבשיל בעל ניחוח . מבטם הצטלב לו מזמן לזמן . מתוך עיניה ניכרה אהבתה . מתוך מבטה הותר עונג שאינו מוסבר .
שעת ערב , ירח מעורטל מביט וצוחק . צחוק ילדים משעשע נשמע במרחב הצלול שנדם . תחת עץ האלון ישובים עמלי היום וחלוצי הדרך . טוענים מבקשים ודנים בנפתולי ההגשמה . מתוך הצריף מגיחה ובידה קלחת רתוחה שניחוחה מבשר עונג . כוסות קטנים נמזגים ביד אמונה . מבטה ננעץ בעיניו ולוחש דבר מה. כעבור רגע קל שוב הכול טרודים בשדות , בעדר , בפרי , בתנובה . תמירותו ניכרה, הלכותיו מעודנים , מילותיו ננצרים תחת מעטה של כבוד . בתוך תוכה ידעה כי זו הדרך, מבקשת היא ללחוש בעיניה , מבקשת לומר בגופה .
צליל הפעמון הפר מחשבתה , רגליה ניתרו מיד ממקומה . עיניה תרו אחר העולל שישן בצל עץ התאנה . ידיה אספוהו לחיקה ובצעד מהיר החלה פוסעת לרחבת השוק החרדה . צליל מוזר ליווה את צעדיה צליל מוכר . הכול נעים עכשיו קול צעקה , קול זעקה . ידיה מבקשות עיניה דורשת הס . האורלוגין הישן נדם צלילו נחלש כלא היה ,הוא הביט בה מבקש לנחמה . ידיה עטפו את דמותו חיבקה ונישקה את ידיו . מבעד לימים , מבעד השנים , מבעד אהבתו אליה מתוך אהבתה .
תגובות