*רק רציתי להעיר לפני הקריאה- הקטע הזה נכתב מתוך סערת רגשות לא ברורה, ולכן כל מי שמכיר אותי אישית, לא לקחת ללב, זה לא מכוון אליכם.*
"התגעגעתי לקול המתוק שלך," אתה אומר לי.
אני מחייכת חצי חיוך, שממילא לא תראה מבעד לטלפון. חצי חיוך עצוב, לא אמיתי. אני לא שלמה איתו, עם החיוך.
"אז מה את אומרת, יום שלישי?"
מה אני אומרת.
בא לי לבכות פתאום, לא יודעת מאיפה זה בא לי.
לבכות.
לבכות את הנשמה, לא בכי של סתם. בכי משחרר, שאחריו ארגיש כאילו הישלתי מעליי עוד אלף טון מהחבילה הזאת שיושבת לי על הלב.
"רוצה להפגש ביום שלישי?" אתה שואל שוב, לא מרגיש, לא שומע את הסערה המתחוללת בי.
לא, לא רוצה להפגש. לא איתך. לא יום שלישי.
פתאום לא בא לי לשמוע את המחמאות הדביקות שאתה מרעיף עליי. הן מזוייפות, המחמאות. אני לא רוצה מחמאות של פלסטיק.
אני לא רוצה להפגש עם מישהו שכל מה שמעניין אותו זה איך אני נראית, איך נשמע הקול שלי, מתי הוא ינשק אותי.
אני לא רוצה את המזוייפות היפה שלך, את החלקלקות המבחילה שלך.
אני רוצה להתכרבל במיטה עם השמיכה הלבנה הענקית שלי, איזו חבילה או שניים של שוקולד מריר, חבילת טישו, ומישהו. מישהו שאני אוכל לבכות לו על הכתף בלי לדאוג מה הוא יחשוב עליי, מישהו שידע מתי לחבק בלי לומר מילה, ולא ישאל שאלות מעצבנות של מה קרה, למה את בוכה. מישהו שיבין. שינשק את הפצעים בנשמה שלי, ויתן לי להרגיש שהוא שם איתי, תמיד.
והמישהו הזה הוא לא אתה.
לא, יום שלישי הוא לא טוב לי, וגם לא שאחריו, וגם לא רביעי. וגם לא בכלל.
אבל בסוף, כמו תמיד, אני נכנעת, נוטשת את המערכה של הקרב שבתוכי.
"כן, יום שלישי."
מנתקים, ואני שוב שונאת את עצמי. ושוב רוצה לבכות את אותו הבכי, מנסה להשתחרר מהכבלים שקשרו אותי אליך, למציאות הזו שאני כל כך לא רוצה בה, שלא התכוונתי.
והדמעות לא באות.
תגובות