סיוט מתוחכם
מחשבים ישנים-חדשים, לא ברור.
ארונות אפורים, שולחנות ריקים.
שעון מקולקל, חלון אחד צר וארוך.
וילון מאובק הנאבק באור המבצבץ.
והאנשים הם כן או לא, כאן או שם.
אני מתקשה לנשום בתוך התיאור
הפסימי שלי, מייחלת לישון עוד,
אולי עד מחר, אולי עד הסוף שלי.
אני יושבת בחדר גדול
וממודר, ממוזג, כה קר.
קירות כתומים חונקים
אותי, כתומים לי מדי.
כמעט הסתיים היום,
אני קמה מהעמדה שלי
לעבר הדלת החורקת
ורגע לפני אני עוצרת.
אני מתבוננת שוב בקירות,
מדמיינת איך תמונתי תלויה
ובתמונה אני לא אותה אחת,
אני אישיות חדשה המסוגלת
להשתלב בצבעים השנואים
האלה ולהתמודד עם מציאות
שנראית לי כמו סיוט מתוחכם.
תגובות