השחור נמרח וניגר אל כל כיוון,

הצלליות הופכות אט אט לכל.

מוקף מסגרת אדומה, מעץ אלון מלאכותי,

ומראה בתוך תוכו את פני אדם אל מול בוראו.

נעמד הוא השמיימה, מביט אל זוג עיניים,

בוכה ומתייפח על כֶּזֵב עול חייו.

ואלוקים שוב מנחם, מסיר את הדמעות,

נותן לו עץ של דעת, להבדיל הטוב מרע.

ואז האהבה הגיעה כך, במלוא כוחה,

אכלה מפרי העץ, ודמה, לעולם.

כל זאת אמרה תמונה אחת,

בחדר מגוריי.

כל זאת סיפרה לי היא, במו שחוריה

על הדף.

באלם מילותייה הרעיפה את חושיי,

ובדום צבעיהּ ציירה לי,

פרק של חיי.