מישהו שם לב כי היא עומדת לה שם . פניה קפואות , מביטות אל האופק האין סופי מבלי לנוע ולו לרגע קל בלבד . עיניה נראו ככבו , שחכו , ואולי אפשר כי כך בחרה . מבעד לחדר הקטן נשמעה המולה אין סופית של עוברים ושבים התרים אחר אושר מנוכר בין סדינים באושים . עיניה נעצמו כמהה , שואפת בכול כוחה אוויר לריאותיה המפויחות שספוגות בניקוטין חסר רחמים . מנגינה מהדהדת בחלל, באוויר הדלוח של חום אוגוסט שמכה ללא חמלה . מחנק עז אחז בגרונה מחנק שאת פישרו טרם הבינה כלל ועיקר .
קול צחוק בוקע , קול מאולץ שבכול מעודה רצתה לא לשמוע . רצתה כי יעלם ולא ישוב יתפזר בחלל הזמן אל המרחב האין סופי . קול הצחוק מכה בה , מכה בגבה , מצליף עד דם ופוצע , שוב ושוב ללא רחם . הצחוק הזה עוד אינו בן בחירה כי בן שררה אשר נס רוחו עוד בטרם עלומים . צחוקם של אילו שאינם עבורה, צחוקם של אותם נבזים .
ואולי כך הם פני הדברים סיננה לעצמה בעודה זוקפת גבה . ואולי גורל נקוב מהטל בי ומודיע כי ימי אילו כך דינם . אין עוד טעם , חששה כי אין עוד דבר היכול לעזור ולו במעט . חיי הם חיי לנצח ולא מכיוון שבחרתי כך . הם אומרים דברים המכוונים אלי, ואינם מדברים איתי כי צחוקם המרושע אינו בעדי . צחוקם הינו לא אחר קול הבז לי . דמעה קטנה עזבה את העין כבלתי מזיקה ויחידה , דמעה אחת של ייאוש המכרסם זה זמן רב .
"דורית חזרי לעבודה"
קרא קול , היא עצמה את עינה ממענת לעזוב את השלווה העצמית הרגעית שבחרה לה. רצתה לחוש ולו לרגע בודד אחת את תשוקת השיממון האחרת . פרי ממלאכתה הבלעדית מלאכת עולמה בלבד .רצתה לעמוד ולו רק לעוד רגע קל מחוץ לבועת הסבון הזו שפוצעת את עינה .
"דורית קדימה אני לא משלם לך לבטלה ההפסקה נגמרה כבר מזמן "
חזר הקול והאיץ בה . סינר לבן נכרך סביב מותניה הצרות וכבר החלה לנועה בין שולחנות עמוסים מיני שיכר . האוויר הדלוח, חום גופה, עגלי זעה העולים תדיר על מצחה חרחרו פנימה לתוך מעמקי ליבה . פניה חתומות, אינם אומרות דבר . פה ושם נקרא למול עינה אדם נעים פנים, אך ללא הבעה כי רק מבט אחד , אותו מבט הבוחן את אשר לה .
מבט זריז על שעון ידה מראה כי השעה כבר מאוחרת . לא יעבור זמן רב ואחרוני אורחי המועדון יעזבו , אז תתיר ניקיון וסדר, תסיר את החלוק הלבן ותצעד לבית . תמנה את ממונה הזעום שעכור מילות גנאי וטרדה רבה. תשוב לעולם האחר, לעולם שבה היא עצמה, היא בלבד, ללא אדם . שם היא האדון ושם רק היא קובעת את אשר תבקש ותקבל .
האורות כבים , חושך עטף את גופה . זמן קצר חולף לו בעודה ברחוב לבדה . חום אוגוסט מכה בה, לחות אין סופית שוטפת את פניה מיד . הליכתה איטית נעדרת זמן , פניה כמוסות כהוגה מיני היגדים שידועים רק לה . פסיעה ועוד אחת, שעל אחר שעל נמדדים בקצב שאינו מוכר . מול עיניה נקרים מראות הנראים לעיניה בלבד . לוחשים לה , מבעים את כמהתם הנשגבת קוראים לה בשמה . תחושתה קלילה מרחפת בין עולם שאינו מול עולם קיים . עולם נעדר מוסכמות החוזרות , נעדר שפע שאינו לה .
דלת דירת החדר נפתחת לרווחה, שם צללים שריפדה בהם את הקירות ממלאים את החלל . רוח קלילה מנשבת מדברת בשפה מסתורית שמובנת רק לה . בגדיה מופשלים , זרם מים שוטף את חרדת העבר ומפיח תקווה מהולה . טוהר שב ואוחז, ממקם תפילתו בחדריי הבית . בדל אמת מרחף ומכיר עננה זחוחה .הד ההיכל מעתיר ריח שניכר בכול , מעניק את אשר העולם כולו לא יחל מעניק שלווה מטופחת . עלי זית ותאנה דבש ורימון טעמם של קיסמי הברכה מוהלים את חושיה כמכי שיכר הזורם בעורקיה .
עורה הלבן נקי למשעי , משתקף למול מראה עמומה . עיניה סוקרות שוב ושוב את ערוותה העירומה . מילים ריקות מתוכן בהם אין ולו דבר אחד . ריקנות מעוברת מפה לאוזן בחלל מחשבה עתיר אגואיזם חסר פשרה . איתני האדם מעצם הבריאה, יסודות קדמונים, שולטים הם גם עכשיו . הרס , דם , וחורבן מותיר הוא אחריו ללא חמלה, ללא בושה . חיוך קטן עמוד על שפתיה אור דלוח בוקע ממקור לא מוסבר . רחש , תובנה משתנה, מתקבלת הישר לתוך רגשות הבוסר שבתוכה . תפילות נושנות מעמקי האדמה ורוח צפונית בת אלמוות ואולי מימי ההתחלה . לשם כך עומד מחזור החיים לקלס והרס השזורים כך יחדיו , ופוגעים ופוצעים בלב כול .
מערומי גופה משתקפים הם מול מראה שקופה , אור נס לפיד מראה מקום דרך . אור תמיד שאינו כבה לעולם . נחשולי ענק מזדקרים מול עיניה תאוות הבשר מעגנים ומבקשים לפרוץ דרך הרחק לארץ חדשה . בה אין עוד אחר כי רק חדש נוצץ ובוהק ומדבר לאט .מצולות האמת נודדות הן זה זמן רב, מנוטות את דרכן בקושי בין תעתועי הדרך הבוכייה . מבקשות הן לפרוץ לדרך אחרת דרך אשר אותה לא ידע .להב אש חצוי מתיימר ובה מגלה את שדיה , בוחש בבשרה . עוד היתול מעמיק עוד חרדת הבדידות למול אין סוף הבלבול ששוכן לנצח בעולמה .
