טוני ודאג ריחפו להם בינות לגבישי פלסמה ענקיים, במן גליל
עבות, אינסופי וצבעוני פסיכודלי כשמוזיקה קלאסית משל מלחין
בלתי ידוע מרחפת בחלל ומשווה לו ממד אינסופי ואטומי.
חלפו מי יודע מה שנים (יש מחלוקת בין ההיסטוריונים) מאז יצאו
את מנהרת הזמן הסודית שנבנתה במדבריות אריזונה הגדולה על
ידי צבא ארצות הברית ומהנדסיו הדגולים בימי המלחמה הקרה, הם
עשו "השתדלות" וחפרו קונוס ענק באדמה הצחיחה, והשכילו לשלב
אנרגית אטום ומחוללים אלקטרונים עצומים שעלו למשלם המסים
האמריקאי אולי יותר ממימון מלחמת וייטנאם.
דאג הבוגר חש לזרתו של טוני הצעיר, ברגע שנתקע על הטיטניק
שעמדה לטבוע במי הקרח של האוקיינוס האטלנטי אי שם בתחילת
המאה העשרים, הוא ויתר על קריירה ומשפחה ועל ההווה שבו חי
ועל משכורת עתק לטובת אחוות המדענים המרחפים.
תמיד תמיד, כמעט בכל התקופות בהם נחתו, נאלצו טוני ודאג
להפעיל כוח כלשהו, או לחץ פיזי מתון כנגד מבקשי רעתם וברוב
המקרים נאלצו "ללכת מכות" עם אותם אויבים ביודעם ובבטחם כי
עברו קורס קרב מגע במכון הכושר של המנהרה בקומה 120 בחדר
333 אצל הג´ודוקא יאקאצ´ימי אישימטוטו וכן ביודעם כי בסופו
של יום, יישלחו לתקופה אחרת כשהם בבגדיהם הישנים המסריחים
מזיעה אך הטובים מכיוון שלא שלטה בהם תולעת ורימה וכן במיטב
בריאותם כפי שהיו לפני כן, ולא חשוב אם נפצעו קשה או
בינוני.
--------------------------------
הם נפלו על הקרקע בסמוך למבנה בוער באש, האש אחזה בקורות הבניין והוא החל להישרף. הם התרחקו מן המבנה כשטוני אומר: "טוב שלא נפלנו אל תוך האש. המנהרה זורקת אותנו כל פעם למקום אחר. פעם כמעט נפלנו בתוך לוע הר הגעש של האי קרקטואה! ופעם נפלנו לתוך האסלה של השמן הזה – אידי אמין דאדא. אבל אני חושב שזה ל"ג בעומר של היהודים"
"תגיד, טוני" אמר ידידו "כמה שנים אנחנו כבר משוטטים ברחבי המנהרה ועפים בה?"
טוני חשב לרגע " זה קשה לומר. זה יכול להיות יום אחד וגם יכול להיות אלף שנים! או אפילו אלפי שנים! ואללה אני רעב. אם היה כאן סטיק טרטר זה היה טוב!"
והנה נשמע קול יללת הסירנה ומכבי האש הגיעו למקום והחלו בעבודת הכיבוי ואשה אחת קרבה למקום במרוצה ומיררה בבכי. טוני ודאג קרבו אליה ושאלו על מה הבכי:
"זאת הספריה שלי! היא עולה באש! הממזר ההוא אמר, היום שישרוף את הספריה אם לא אוותר לו על הקנס של האיחור. הוא איחר!"
"מי איחר? מה איחר? שאל דאג הדאגן"
"זה היה הממזר ההוא. הבן של פרומין. מרחוב קורדובירו! ואללה היום ראיתי אותו מחזיק מצית ביד שלו. בר מינן בר מינן! למה לא ויתרתי לו על הקנס. רק מאה שקל! ועל איזה ספר מסכן של טרזן שהלך לו לאיבוד ! הלכו פה באש ספרים בשווי של מאות אלפי שקלים!" זעקה הספרנית שלא הייתה אלא מיודעתנו מתילדה דלרוזה.
"פרומין יצא פירומן!" אמר טוני
"אתה עם המשחקי מילים שלך!" כעסה מתילדה "הוא ממש איים בריש גלי!. חבל שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה... לפני כמה שעות, כשעוד היה אפשר"
והנה קרבה מכונית בעלת סירנה הקרויה בטעות ניידת. ומתוכה הגיח השוטר הגברתן שטסרמן המוכר לנו מעלילות קודמות. ושטוני ודאג הכירו עוד מאירועי כפר אמנון...
הוא זיהה אותם וקרב אליהם בצעדי ענק כשאצבעו שלופה, לידו פסע עוד שוטר, קצת טירון. שטסרמן קרא בקול גדול:
"אהה! זה אתם לפני שנתיים! בהתנתקות! רציתי לשים עליכם את היד אבל ברחתם לי! לא תתחמקו לא תתחמקו! הייתי מפעיל עליכם מכת"ז, חרא עליכם שתישרפו!"
"השריפה האמיתית מתרחשת כאן!" התערבה מתילדה ומשכה את דש חולצתו של הגברתן.
"גדליה!" פנה אל השוטר הצעיר "תעצור אותם! הם חשודים בהפרת סדר בכפר אמנון, לפני שנתיים וכן בשריפה הזאת!"
"זה אתה! יא שיכור. ראינו כשנולדת! יכולנו לחנוק אותך!" אמר טוני בצורה בוטה.
"תעזוב אותם!" קראה מתילדה "זה בכלל מישהו אחר! יש לי את השם בוודאות!"
אבל השוטר שטסרמן לא קנה את ההסבר ומלמל לעצמו כי הפושע תמיד חוזר אל מקום הפשע "אני אחסייל אתכם!" אמר כשהוא מחקה דמות מפורסמת אחרת.
אי שם במנהרה ראתה אן כי הח'ברה בצרות. השוטר שטסרמן התקרב ומבע פניו היה מפחיד. היא שתתה כוס קפה חם והתכוונה להעביר את החב'רה. אולי לתקופה שלפני שבוע.... אבל בטעות נשפך לה הקפה מן הכוס בגלל ברחש שנחת על שפתה. ואז נשפך הקפה על החלוק הלבן והיא הרימה את הכוס ואז לחצה בטעות על הכפתור האדום הזכור לרע והנה מן המנהרה קפץ נחשול מים קדום מן המאה הארבע עשרה, אולי נחשול שהתגבש באוקיינוס ההודי ואז הציפו המון מים את המנהרה והאזעקה נדלקה ואלף עובדים רצו על הגשר העילי והופעל נוהל חירום והיא מיד נמלטה והתקשרה לאינסטלטור ג'ורג' ונטורה מכפר ניו ג'קסון והוא בא עם התיק ומיד פתח את הסתימה והמים זרמו בחזרה אל האוקיינוס ההודי.
השוטר שטסרמן עמד לעצור את טוני ודאג כשלפתע נעלמו בעשן. הוא ומתילדה הסתכלו זה על זה בתדהמה:
"ברחו לך השניים. אולי סוף סוף תבין שהם לא היו אשמים!"
"אולי, אולי אני צריך לצאת לחופשה!" אמר שטסרמן וביקש מגדליה שיביא לו כוס קפה חם.
טוני ודאג עפו במנהרה ומיד נחתו ברחוב שמול הספריה. היא הייתה שלמה ועומדת על תילה. טוני שאל את שומר הספריה היכן הם נמצאים ומסיקה השומר אמר שבספרית תל אבו ראס:
"המנהרה הקשיבה לנו ולמתילדה!" אמר טוני, שניהם נכנסו לספריה המצופפה. הם ראו את מתילדה יושבת על כסאה והוגה בספר היסטוריה .
"תגידי מתילדה, מה עושים בכדי להיכנס להיסטוריה?" שאל טוני כשנכנס והקדים לה שלום.
"לא יודעת. כותבים ספר או קוראים אותו..."
"לא.. לא.." התערב דאג "פשוט תופסים את הרגע!"
אשה צעירה וילד בידה נכנסה לספריה ומסרה את הספרים להחזרה. מתילדה הביטה בה:
"מה נשמע יא קורץ""
"הכל בסיידר יא דלרוזה!" קרצה האשה ונכנסה לחדר העיון הקטנטן.
והנה נכנס רוני פרומין, ילד קצת היפראקטיבי.ששיחק במצית שהחזיק בידו הוא פנה אל מתילדה והביא איתו רק ספר אחד של טולי תעלולי. מתילדה בדקה במחשב ואמרה שהספר על טרזן חסר:
"איבדתי אותו!"אמר
"אז תשלם קנס, מאה שקל!"
"מה? הספר כזה מעפאן ואני אשלם עליו סכום כזה? למה מה קרה? כל כך הרבה חיות מכוערות נכנסו לספר!" צעק הילד
"מכוערות או מכורעות זה החוק. אם לא. אז תצטרך לקנות אותו."
"מתילדה, מתילדה!" התערב טוני "יש לי כאן מאה דולר, תרומה לספריה. אם תוותרי לילד. אני אתרום את הכסף!"
"בשביל מה לך?" קראה מתילדה המופתעת "אפילו אין לי קבלה מתאימה!"
"מה אמר לך דאג? צריך לתפוס את הרגע, ואז נכנסים להיסטוריה!" הוא הוציא מכיסו את הסכום, שילם למתילדה והיא ויתרה לילד.
טוני ודאג נשארו בספריה וקראו קצת ספרי היסטוריה, למען יוכלו לדעת מה קורה בהמשך הדרך. זה היה בערך כמו לקרוא מדריך טיולים... ככה עד שעה שבע בערב
בערך בשעה תשע בלילה, טיילו טוני ודאג באיזור. פתאום ראו אלמוני מגיח מן השיחים ומצית בידו. והנה הוא מתקרב אל הספריה. ונפץ אדמדם כמו מסטיק עגול בידו האחרת. הוא היה רעול פנים והלך בלאט, צעד אחרי צעד. דמות אחרת שעמדה קצת רחוק ברחה מן המקום. כי ראתה אותם.
"זה לא הילד. זה מישהו הרבה יותר גבוה" אמר טוני
"וגם מפחיד" אמר חברו. הם הכינו את אגרופיהם. והתקרבו לעברו, הם גם שמעו צחוק מרושע מפיו. מיד קפצו עליו להרביצו אבל הוא השיב מלחמה שערה. הוא היה חזק מאוד (ראה סיפור ה"בודי בום") ולרגע כמעט הכניע את שניהם וחנק אותם עם בית השחי שלו שהיה מלא בריח של חילבה, אבל הם היו למודי ניסיון ושיטחו אותו על הארץ.
"מי אתה?" שאלו
"אני רן מורי!" אמר בחשש גלוי
"אופס.. זה התלמיד של משה בואנו מכפר הנוער. זה שפוצץ נפץ בעצרת של יום הזיכרון לחללי ישראל!" קרא טוני. "אבל אתה שייך לסוף שנות השמונים!"
רן לא ענה, טוני נתן לו כפה מצלצלת ושאל "תגיד, איך הגעת הנה?"
ובדיוק ששאל איך הגיע הנה, הופיע עשן ושלושתם נעלמו בנבכי הזמן.
