רציתי לתת לך פק"ל כוכבים

שתדע את השמים.

או לפחות להותיר ציפור כסופה,

לאות כי משפחת דם היינו.

פרח ועוד פרח

הונחו על פאת חלקתך

פירחי אבל,

והימים ימי קיץ

בתלם הקוצים רובצו.

לבסוף

פרח קטוף

ואבן נופלת

לך נתתי,

כשגרוני יבש ועייני לחות.

וכך נפרדנו לשלום,

כי ליבי צר

מהכיל קברך הכואב.