בשמים יושב, אלוקי הדמים,
אלוקי הזעם, אלוקי העמים,
יושב ובוכה על כסא רחמים
שאבד ממנו במצולות הימים
על כסא הדין יושב לו האל
מביט אל בניו, אנשי ישראל
האדמו"ר השואל, האדם שנופל
לא מתערב ותוהה, אם שפל ייגאל
הכל נגמר, לא בא המושיע
ועתה נותר העולם פגיע
ללא המצפון, הרצח יריע
ואת האדמה טרם ישׂביע
הארץ נותרה שקטה ודוממת
אין בה קול אנוש, כמדבר שוממת
וכלפי אדון-כל היא מתקוממת
"תן בי ברייה שתהיה מרוממת"
ויִצור האל אנוש חדש
ודמות נרצחים בראשו חבש
הצפין מחילה ובסבלנות חימַש
כך שכל יצור בעיניו מקודש
אך לא יהא זה דומה לקודמיו
שכן מתוך רשעה צומחים ל"ו
ולכן התקדם הבורא עוד שלב
ויצר הרע טמן באיבריו...
*נכתב בשיעור כתיבה יוצרת במגמת ספרות בהנחיית המורה אריאלה צים
