ערב שבת. הבמה מקושטת בפרחי יסמין ושושן, המשווים אווירה נעימה. על הבמה עמד החזן והנעים בקולו את המזמור לכה דודי במנגינת "שלום לך יקירה" והקהל אחריו. בעזרת הנשים נצצו עיניים והביטו בו. החזן חש במבט ועיניו התנתקו לרגע מן הסידור כעשר שנים אחורה. שעת בוקר מוקדמת בכפר וסרמן, תפילת ראש החודש אך הסתיימה והשעה שש וחצי. ברוך, בנה של שושנה ז"ל שנפטרה בעודו תינוק ובנו של החזן האלמן מנדל גייר סיים את התפילה ועמד לצאת מבית הכנסת. כובע קסקט היה לראשו וניצני זקן של יהודי בן שמונה עשרה קישטו את לחייו, בלורית ברונטית קטנה הציצה מכובעו וארבע כנפות יצאו מחולצתו. אביו ניגש אליו : "היום לצערי יש לי עיסוקים בלול, קח את הטנדר וסע עם קרטוני הביצים לבית כנסת ישמח ישראל בפלורנטין, בית כנסת של הספניולים -יש להם הזמנה" "איך אני אגיע לשם?"תמה ברוך "רשמתי לך את תוואי הדרך" חייך כפר וסרמן היה מעוזם של נטורי קרתא וחסידות וסרמן אשר עלו ארצה לפני פרוץ השואה, חסידות זו ריכזה אליה את שלומי ישראל הקנאים לדבר דתם ועדתם מיסודו של הרב זרח וסרמן האדמו"ר הנכבד. ברוך לקח את הטנדר והעמיס עליו לעייפה מספר קרטוני ביצים מתנובת משק הבית, אחר נהג ושם פעמיו אל העיר הגדולה, שם בכיכר המושבות פנה שמאלה ושוב ימינה, בואכה פלורנטין -שכונה שמעולם לא ראה. הוא זיהה את בית הכנסת המצוי בחצרו של בלוק ציבורי, דיבר עם השמש והתחיל לפרוק את הסחורה. נכנס לבית הכנסת - הקהל היה באמצע ההלל, הוא גמר את פריקת הקרטונים וישב במושב האחורי כשהוא מתחיל להפנים את המנגינות שהיו זרות לו. חזן בית הכנסת היה חכם אברהם רומנו, יליד סופיה אשר בבולגריה, אדם רחב לב וגוף סימפטי ובעל קול ערב. ברוך הצעיר הרגיש את ערבות קולו של רומנו ועל אף שהיה יכול לחזור לכפר, נשאר על מנת לשמוע את הסלסולים. אברהם הגיע למזמור הידוע בלחנו "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" והוא שר זאת במנגינה חנונה ובסלסול המזכיר את גלי הים הלואטים. ברוך היה מדושן עונג למשמע המנגינה, ממש כפי שהמשורר יצחק אליהו נבון נשבה במנגינה זו וכתב עליה את המילים לשיר "ניצני שלום" שהפך לשיר עם. לאחר התפילה, נשאר ברוך במקומו כשהוא מתפלא הכיצד לא שמע תפילות מופלאות אלה מקודם. אברהם שוחח עם השמש בלדינו והשמש הצביע על ברוך. "שלום רב" בירך ברוך "שלום יהודי, חודש טוב!" השיב אברהם "איזה שפה זו שדברתם?" "לאדינו, זה היידיש של הספרדים"... "התפללת יפה מאוד! מאוד אהבתי את הלחנים, אני בעצמי חזן בבית הכנסת בכפר וסרמן" "הממ..תודה רבה, אלו לחני קדמונים ממורשת ספרד, אתה מכפר וסרמן.. אתה בוודאי הבן של מנדל, הוא מספק לנו ביצים לגואבוס, אנחנו מכבדים את הקהל אחרי התפילה בשבת" "אכן.." אמר ברוך והוסיף: "הייתי רוצה ללמוד קצת יותר על המזמורים הללו" רומנו חייך, חשב רגע ואמר: "אז בוא אלי לשבת.. אני מזמין אותך, תאכל, תשתה, תלמד קצת !" ברוך היסס... "אל תדאג.. בשביל חרדי שכמותך אין מה לדאוג.. הכל כשר למהדרין! אחרי שעליתי לארץ למדתי בפורת יוסף!" "פורת יוסף.." מלמל ברוך "בן פורת יוסף" מלמל אברהם וצבט את לחיו של ברוך. עברו כמה ימים, ברוך התלבט והתחבט בבעיה ולאחר מכן החליט בחיוב, הוא אמר לאביו כי הוא נוסע לעונג שבת בישיבת תומכי חסד שבירושלים והוא הסכים אך אמר: "בשבת הבאה אתה החזן של ערב שבת" הגיע ברוך לפלורנטין ושם פעמיו אל בית החזן רומנו, הוא הופתע מכמות העציצים שעל המרפסת וזאת בניגוד לחומרה האדוקה ששררה בביתו, אברהם קיבל אותו בסבר פנים יפות והציג בפניו את אשתו ובתו בת הזקונים סרינה בת השמונה עשרה, בעלת עיני שקד, שיער שחור ופניה שושנים כשמה. שני בנים נוספים היו לו שהתחתנו ועברו לירושלים. כשראה ברוך את סרינה נדלק ניצוץ קטן בעינו, אך מיד כוסה במעטה ביישנות. סרינה שגדלה בחברה פחות אדוקה ומחמירה, הישירה אליו מבט וחייכה. הלך ברוך עם רומנו לבית הכנסת, שמע את התפילות ונהנה מכל רגע. בייחוד אהב את לכה דודי במנגינת "שלום לך יקירה" אותה רומנסה יהודית עתיקת יומין וכן את "יגדל" במנגינה נוגה. אחר שבו לבית רומנו… וברוך נהנה ממנגינות הקידוש וביחוד מ"בואכם לשלום" במנגינת הרומנסה העתיקה "אברהם אבינו" הוא אכל מאכלים ערבים ממעשיה של אשת אברהם להתפאר, היה שם בורקיטס, פסטליקוס, קובבס ומבחר סלטי חצילים. כל אותה העת הביטה בו סרינה, והוא הוריד את מבטו. לאחר הסעודה פצחו בני המשפחה בשירת רומנסות ובפיוטים כשברוך מתענג על כל רגע ומנסה את כוחו – אך ללא הועיל, הוא עדיין לא ידע לדינו. למחרת זוכה ברוך בעליה לתורה, כשירד מן הבמה בירכו אותו בברכת "בנדיצ'וס" -מבורך עברה השבת וברוך נפרד מבני המשפחה כשאברהם אומר: "היית נהדר, בוא מתי שרק תרצה, אתה בן משפחה אצלנו" בדרך לביתו בכפר וסרמן גמר ברוך אומר בלבו להכניס כמה מן המנגינות אל תפילות בית הכנסת שבו הוא משמש כחזן. עטפה השבת את כפר וסרמן, לובשי מגבעות ושטריימלים נהרו לבית הכנסת המרכזי. ברוך עמד כחזן והחל בתפילה. כשהגיע למזמור לכה דודי שינה מטעמו והחל לשיר זאת במנגינת "שלום לך יקירה" לרגע השתררה פליאה ואולם מיד לאחר מכן הצטרפו אליו כמה מן הקהל שקלטו את המנגינה ואז מאוחר יותר כל הקהל. קהל אשכנזי חרדי דובר יידיש שר בעצם רומנסת לדינו…. ברוך גיחך לעצמו. לאחר התפילה ניגש אליו הרב אנשל וסרמן בירך אותו ושאל: "מניין המנגינה המיוחדת הזו?" "שבת שעברה למדתי אותה בישיבת תומכי חסד בירושלים" שיקר "מנגינה לעילא ולעילא!" התלהב רב אנשל. לאחר מכן נכנס ברוך הצעיר לסוג של רוטינה, שבת כן שבת לא… שבת היה מבלה אצל החזן אברהם רומנו בפלורנטין ושבת אחרי כן מיישם את מה שלמד בבית הכנסת… בראשי חודשים היה הוא שר את "אודך כי עניתני" במנגינת ניצני שלום… הוא העז והחל לצאת עם סרינה בת החזן, בברכתו ובידיעתו, וכמובן כחרדי הוא שמר על כללי הצניעות. היציאות היו בשבתות בצהריים בטיילת חוף הים או ביפו העתיקה. דבר חשוב נוסף –הוא החל לקלוט לדינו וליישם אותה בתחומי החיים כשבכפר וסרמן מתפלאים חזור והתפלא על הביטויים שברוך סיגל לעצמו.. הוא הצליח ל"ספרד" חלק ממזמורי בית הכנסת אך השכיל לשמור על המסגרת האשכנזית… אך לא לעולם חוסן ולעולם לא ישב בטח אדם במקום המקנא לדבר השם ככפר וסרמן והוא מנסה להכניס רפורמות… ואם בעיניו היה הדבר הידור מצווה הרי שבעיני החסידים היה הדבר חילול הקודש ונטישת מוסר אבות ודרכי אמהות.. שהרי דבר עדתם היה לעתים חזק מדבר דתם… ובאחד הבקרים נסעה אשתו של רב אנשל וסרמן באוטובוס הציבורי, הרדיו באוטובוס היה דלוק, שירת קול באשה נשמעה ברבים, והנה שמעה לתדהמתה את הרומנסה בלדינו "שלום לך יקירה" והיא מושרת מפיה של אסתר עופרים הציונית… ומיד לאחר מכן בתזמון נדיר נשמע השיר "ניצני שלום" מפיה של נחמה הנדל הציונית אף היא.. "כופר.. חוטא… ציוני קנקר! מכניס לנו עבודה זרה ומלאכת פיגולים ציונית! מתחסד דמוי חזן!" התרתחה אשת אנשל בעוד היא מהדקת את השביס לראשה. ומיד לאחר שירדה מן האוטובוס חשה אל הטלפון הציבורי ודיווחה הכל לאנשל וסרמן. עם ערבו של אותו יום התכסו הקירות במרכז הכפר בפשקווילים: פרצה, חולל כרם ישראל דכפר וסרמן לא יקום ולא יהיה! כופר מתחסד ציוני דמוי חזן הכניס מנגינות מישיבת תומכי עכו"ם בלשון עם זר,וקול אשה בערווה להיכל הקודש! ממנגינות תועבות הגויים אשר האל ציווה לנו לבל נלך בחוקותיהם מדרכי האמורי הפריזי והיבוסי ! חרם, בל יראה ברחובינו ובולע דבר כפירה לנצח עוצו עצה ותופר! שלומי אמוני ישראל ברוך שב עם ערבו של יום ממשלוחי הביצים, הוא עבר ברחוב הכפר והנה חשכו עיניו, הוא הידק את כובע הקסקט ואימץ את עיניו חזור היטב ואחר נמלא חימה: הרי אלו מנגינות תפילה! לא מנגינות עכו"ם! כשפנה למשעול המוביל אל ביתו, בין שני אלונים, עקבו אחריו שני בריונים, הם קראו אחריו: "היי שייגץ כופר! איך אתה מרגיש אחרי שבת בישיבת תומכי זימה?" ברוך "שם" ריצה, נכנס לביתו וסגר את הדלת. אביו עמד שם, פניו נפולות, זקנו לבן ופיאותיו נפולות, והוא מסתכל על בנו: "יש לך דרך להסביר את הקלון ששמת עלינו? לא לישיבת תומכי חסד הלכת, לישיבת תומכי עכו"ם" הטיח "אבא, תן להסביר" התחנן והוא סיפר לאביו את דבר ביקוריו אצל החזן וביקוריו בבית הכנסת הספרדי. אביו נרגע קמעא, ישב על הכורסא ואמר: "בוא נחשוב בקור רוח, תסביר להם את כל העניין, עזוב את רומנו והסיפור האומלל יעבור" "אני אצא אומלל! יש לי שם שתי אהבות" סרינה ומנגינות החזנות הספרדית!" מחה האב חשב והרהר שנייה, אחר נזכר במשהו, הוא הלך אל המגירה והוציא משם צרור עטוף, הוא הושיט אותו לברוך ואמר: "לא סיפרתי לך מעולם על כך, אבל זה יעניין אותך, זה משל אמך עליה השלום" ברוך קרא את המכתבים, הם היו כתובים בלשון לדינו והכותבת: שושנה גלנטי, מסרייבו יוגוסלביה. אמא שלו זיכרונה לברכה. פניו של ברוך כוסו זיעה, הוא מלמל: "עכשיו אני מבין את המשיכה שלי לתרבות הספרדית, למנגינות המופלאות!" "כל אדם חוזר למורשת… הכרתי את אמך בוינה,לפני מלחמת העולם, היא התנתקה ממשפחתה בגיל ילדות, נסעה לוינה ללמוד מקצוע, אך עדיין כתבה להם מכתבים בלדינו.. אתי היא כבר דיברה יידיש מכיוון שהסביבה בוינה דיברה יידיש… כל משפחתה נספתה בשואה" ברוך הנהן. "כשעלינו לארץ, לפני המלחמה, היא נחשבה כאשכנזיה לכל דבר, לא שזה דבר גרוע כמובן" חייך. "אם כן… זהו גורלי…" אמר ברוך. "צא מהכפר, עבור לפלורנטין.. אני אנסה לצאת בעקבותיך… היזהר לך מקנאים שפגיעתם רעה…" ציווה מנדל את בנו. ברוך אסף כמה חפצים… אחר צרר אותם.. נפרד מאביו ושם פעמיו דרך השדות אל תחנת האוטובוס.. שם נסע עד העיר הגדולה…. לפלורנטין. ערב שבת. הבמה מקושטת בפרחי יסמין ושושן, המשווים אווירה נעימה. על הבמה עמד החזן ברוך גייר והנעים בקולו את המזמור לכה דודי במנגינת "שלום לך יקירה" והקהל אחריו.וביניהם איש בא בימים זקנו לבן אביו–מנדל גייר. בעזרת הנשים נצצו עיניים והביטו בו. סרינה ישבה שם עם שתי בנות תאומות החזן חש במבט ועיניו התנתקו לרגע מן הסידור כעשר שנים אחורה, הוא השפיל מבטו ואמר לעצמו: "היה כדאי, אמא"