גבעול השיר נובט,מילות כותרת פז,

טוּב הריח רם את זיו פניי

אליךָ.

צוף צלילי דבורה יונק השורש הניצֹף,

וחרש הזמזום אורג אל טיב כלניות.

באור אביב פצה הפרח

את קוץ עלייתו.

דקר אדם,חתך פיתָם, של שדה העיוורון,

נכתם עלה בנשוב הרוח על ראש העָרַבה.

ניקזו המים,נמטר הכפור,

אל פרץ דל גשמים.

בצבץ השמש מעב עגום באופק הורדים,

הסכית בשמֹעה דרור קורא בקול,בתום קליל.

נדְמָה לראות השֶמָע כְנֶשֶף החליל,

שחק המים אבן,

החליק חריץ הארץ.

פיזר הרוח עשב, בְקְרוב ניבוא הסתיו,

נשר עלה על דשא,הגווין פניו שלכת.

הושב הבן אל אם ליבו,

נשרה דמעת כיסוף.

ארב הנֶשֶר,עַט כנפיו, אל ציץ ראש החרצית.

תלש פריה,נעץ תפריו בעוב עלה ירוק.

זָרַע זממו, המריא, נסג, מעול קוץ הורדים,

נחתך מַקור,ניתז הדם

על פז הכותרות.

בשדה הקרב נותר חלל, פצוע וחבול,

נשאר הורד עוד עומד על דם תפרי פוצעו.

הספיד דמו, הרכין גבעול,

על ריח האביב.

עבר היום, חלפה שקיעה, ודמם פתאום הדרור,

נבט הזרע, בא איכר, עבד את אדמתו.

גילה הדם, זעם אפו,

נטל את הקילשון.

דקר אויב, הביא דחליל, למנוע הסררה,

ונֶשֶר השילוח,

עַט לתור אחר אביב.