ונישא עווני על כנפי הרוח,

נימול על ידי אלוק-ה ממעל.

בסכין קצבים נמחל לי החטא,

מסבל מיתה ליבי נחמל.

ניב שפתיי על חלון פתוח,

מביא על מילותיי את עולה של הרוח.

ושתיל של צלילות היצר הגווע,

ריצה את עונשו,בשחור הוא טובע.

ואנכי אראה במועצותיהם ככחר,

אנתץ פסיליהם הטמונים בליבם.

אליליי אהבה וכאב עד התום,

אשירות של יאוש, בעלי עלטות.

ליבי בגלות נוהם על גליך,

ששילחת לרגליי הכמהות לציון.

אמה היא נפשי, אליך ארגה,

כיסופים ממלאים את אורה הצחור.

רוח קדים אופפת עיניים,

שוכנת בחובי, תחת יד השילוח.

מסיגה את גבולות הגירוש מגופי,

ונוטעת שדרות של עצים רקובים.

הלום אימה כציפור הנמלטת,

מיד אויביה הרוצים לרצחה.

אבי תחָמול, עלי תחוס,

ואל תֶרָדף את חיי עד סופם.

פוצה את שפתיי, מנסה לדבר,

ופי רק נושם ונושף בכבדות.

נשימות מהולות בכאב וברגש,

מאלמות את גופי ללא זיע, בדום.

ופי דוד שוחק בתוכי,

מזכיר את מילות האהבה שנשרו.

נושא נאום תוכחה וזעם,

ועווני בן רגע הוטל לחול, ונעלם...