מתי שנגמרים הסיפורים
והאורות אך מתחילים להתעמעם
נותרנו ערומים-
כשהאמת היא כסות גופנו.
עתה כשהתערטלנו ממילים
והשקרים והגוזמות נותרו מאחרינו,
אפשר לשבת ולשתוק,
לתת למוזות* לנצח.
ותוך כדי שהמילים הולכות לאבדון,
והדממה פושה ומשתלטת,
אפשר לפגוש בדומיה-
אשר פתאום איננה מאיימת
אותה דממה דקה אשר יותר לא מעיקה…
פתאום הכל מובן,
לשווא אני מכביר כאן במילים,
אשר גוזלות זמנכם.
*התלבטתי רבות בין מוות למוזות, נסו את שתי הגירסאות.
תגובות