שלושה חודשים שהתארכו עד למאוד
ובהם תהליכי הבנה רבים
שקט אחד מול אלפי רגעי ייסורים
ובשלושה חודשים
אספנו לאט את השברים
אך ישנם עוד סדקים
שכנראה כבר לא יתאחו לעולם
והעומק שבי שקע עוד יותר
ומה שאתה ראית כיסה מעט יותר מדי
והדגיש רק את מה שניראה מעל לפני השטח
ואני זוכרת את אותם המבטים
שהיו מסתכלים כ"כ מאוכזבים
אני כבר לא מה שאתה מחפש
ואתה בדיוק מה שפעם מצאתי
זה כואב,
שלושה חודשים שחדלו מלהיות
וכל פעם קצת פחות
אבל עדין זה בפנים
ועכשיו זה לאבד לתמיד
בלא כוונות ובלא תקוות
וכמה שזה נשמע בלתי אפשרי
כי הכל מסביבי צרח שאתה ואני זה לנצח
ופתאום עכשיו בלחישה-
כבר לא אותה התחושה
האם פעם נסלח לעצמינו על האובדן
הבלתי נמנע שלנו?
האם העתיד הזה יתמודד עם הזמן
שחלף ועבר ולא הותיר אפילו סימן
שלושה חודשים כמו התארכו עד למאוד
וזרענו וקצרנו
והאדמה הזאת מרגישה מדי חרוכה
ומה הטעם של הכל
כשהדמעה כה מלוחה...
