כבר שנים שהיא לא יכולה לצאת מפתח הדלת.
המובאה נהייתה לה למפלט, צֹהר לעולם שבחוץ.
עדיין משחזרת בראשה את אותו רגע איום, סיום טרגי לסיפור טרגי עד יותר.
היא יושבת על הספסל המרופד שהכין לה אז שעוד אמר שאהב אותה – או לפחות ככה חשבה- עדין רוצה להאמין שישוב, ירוץ במעלה השביל הסדוק אשר בין אבניו צמח לו כבר יער, יער של כאב, צער ועלבון עמוק וצורב.
שעות היא עומדת ומביטה פתח הדלת. את המיטה כבר הזיזה, הסיטה והגביה אל מול החלון הגדול. נקודת התצפית הטובה ביותר ברחוב.
תמיד הם צחקו שאם תפרוץ חלילה מלחמה בטח יבנו לה בחדר עמדה, עם שקי החול וכל הרעש והצלצולים.
צופיה ירדה למטבח להכין עוד קנקן מיץ, להוציא את העוגיות מהתנור ולהניחם על עדן החלון לקירור ולכרסום הציפורים. גם ככה היא לא תאכל אותם.
אולי נחמה תגיע מחר, לעזור, יחד יסדרו את האוכל בקופסאות לשלוח למוצבים.
– הגשמה של חלום ישן- עם התקווה שהוא יגיע למילואים וידע שהיא חושבת עליו. הרי זה האוכל האהוב עליו ורק היא יודעת להכין אותו…
"המתכון הסודי של צופיה" הם קראו לו, חודשים לקח לו עד שעלה על דרך הבישול המדויקת. כמו ההוא "מפנטונלה" צחקה שעמד מאחוריה אותו חודש ולא נתן לה להכניס כלום לסיר לפני ששקל ורשם…
די! צעקה בקול. די!
רוצה לצאת לברוח מעבר להרי האור, מעבר לשער החורק, לרוץ כמו מריה ב"צלילי המוזיקה".
לרוץ בין הגבעות המוריקות לראות את הפרחים שהיא מריחה כל אביב. לקלוע לה זר יפה כמו ההוא מהחתונה, שנבל כבר מזמן והתפורר בין דפי האלבום המצהיב.
אך לא. מה אם פתאום יחזור? איך תצא ואין לו מפתח. הוא שכח אותו על המדף. היכן שתמיד הניח אותם יחד עם הארנק ומשקפי השמש שנכנס הביתה.
איך תמיד צחק ממנה, נזכרה בחיוך עצוב. על חוסר היכולת שלה לצאת רק עם ארנק, כמוהו.. לא. היא תמיד היתה צריכה תיק, עם הכל בפנים. על כל צרה שלא תבוא.
כמו צב, צחק הולכת עם כל הבית על הגב. אם רק ראית עכשיו איך אני נראת חשבה בעצב. כל הבית על הגב – מָמֵש – לא יוצאת ממנו רק לגינה לתלות כביסה ולאסוף את המצרכים שנתן החנווני מביא לה שהיא מבקשת…
כבר מזמן היא הבינה שלא יחזור עוד. אך היא עדין מסרבת לקבל את זה.
צופיה רואה שהחיילים שעולים למוצבים נהיים יותר ויותר צעירים, הבחורים מפסיקים ללכת למילואים. לא משתמטים חלילה, אלה הגיל, "הגענו לגיל שאפשר להתחיל" צחקו פעם,
לגיל שאפשר להתחיל לצאת לחופשות. בלי לדאוג שאולי זה יפול חלילה על ימי המילואים הקדושים שלהם. "חודש של חזרה לילדות" הם קרו לזה. חודש של התפקרות והתפרקות מוחלטת. בלי אישה ילדים ומשכנתא על הראש. חודש שלם עם הזוג הטורקי, -מארס וקפה אלא מה…
צופיה שמעה את הפעמון מצלצל ומהרה לפתוח…
תקווה יפתי מה שלומך? הגעת בדיוק בזמן. העוגיות בדיוק יצאו מהתנור כמו שאת אוהבת.
תקווה ראתה את הדאגה בעניי חברה ומהרה להרגיע במילים אוהבות.
אל תדאגי אמרה תקווה, הכל בסדר. סתם תרגיל שגרתי.
אבל המסוקים קטעה אותה צופיה, ראיתי הרבה מסוקים והדמעות החלו לבצבץ שוב בזויות עיניה. ששש… הרגעה אותה תקווה. בחיבוק אימהי. כל הקדקודים עלו אלינו רק בשביל זה.
זהו. זה כל הסיפור. מה דעתך שנכין להם איזו הפתעה בדרך למטה? שתינו יודעות שדוידי תמיד קופץ שהוא באזור, עכשיו יצאו לך עוגיות מהתנור. אני מרימה צלצול למתת, אלישיב ונחמה שיבוא לעזור לארגן את הדברים.
איך שתקווה יצאה מהחדר פלתה צופיה אנחת רווחה. לא אהבה אף פעם את רעש המסוקים בעיקר לא עכשיו. בעיקר לא אף פעם…
עזבי את נחמה. צעקה צופיה אחרי רגע. היא מגיעה מחר לעזור לי. תני לה להנות מהחיים,
אלישמע –הבחור שלה- הגיע הבוקר מהצבא, ומחר הוא כבר חוזר.
------------
צופיה הרגישה שיש משהוא בחייה של נחמה, אך חיכתה בסבלנות שתספר.
והיא סיפרה וצופיה החווירה, נשימתה נעתקה מפיה, נחמה נבהלה ומיהרה להרגיע, זה בסדר דודה צופיה, הוא במודיעין, באמת יושב במשרד כל היום. כלום לא יקרה לו. באמת.
צופיה מהירה להעביר נושא, מתי אני פוגשת אותו? את לא באמת חושבת שאני אתן לך לצאת עם משו בלי שהוא עבר דרך המטבח שלי קודם נכון? נחמה נרגעה.
דודה צופיה, אלישמע ואני נוסעים לטייל מחר באזור אז חשבנו שבדרך נעצור אליך להתרעננות והכרות רשמית.
בטח בשמחה, אולי אני אפילו אנצל את העובדה שסוף סוף יש גבר בבית הזה לסדר כמה דברים שאני כבר לא יכולה לעשות.
מה זאת אומרת "אין גבר בבית הזה?" צופיה קפצה במקומה, ואחרי שניה התפשט חיוך ענקי על פניה, אלישיב נכנס בדלת עם הנשק והמדים המאובקים, זהו שבועיים אני במילואים וכבר מוצאים לי מחליף ? מה פתאום מחליף רק תגבורת צחקה נחמה.
דודה צופיה, המשיך אלישיב הריח שעולה מהמטבח שלך משגע, אני באמת מת מרעב...
אל תמות לי כל כך מהר בבקשה אז תעלה להתקלח ולהחליף בגדים, אתה יודע איפה הכל נכון? עד שתרד השולחן יהיה ערוך לתפארת.
---------
זהו לבינתיים, ההמשך עודנו מתבשל. כשהוא יהיה מוכן אני בע"ה אוסיף אותו.
