בעזרת השם יתברך
"כיתה ב'2! מי שמסים להעתיק מהלוח, יכול להרים כסא, וללכת הביתה. שיהיה לכם יום טוב, חמודים". הרב תנעמי, סים עוד יום מפרך בשדה החינוך. הוא הכניס לתיק הג'ימס-בונד שלו את הטושים המחיקים, השעון, והמפתחות של האוטו, שמח על עוד יום עבודה שנגמר.
- "הרב", הוא שמע קול לוחש מאחוריו. הרב תנעמי הסב את ראשו. דביר עמד שם, מבויש. "אמרת לי לבוא אליך בסוף השיעור", הזכיר בזהירות לרבו הדגול.
- " אה...אה... כן. אמרתי לך לבוא... אתה אולי זוכר... מדוע?"
דביר השפיל את ראשו. " רציתי לענות תשובה, והתפרצתי."
"המממ...", אמר הרב בקול חמור. הוא רצה מאוד להגיע כבר הביתה. "אני בטוח שלמדת את הלקח, נכון?" דביר הנהן בראשו, בשמחה של אסיר, שסוהרו נרדם ליד תאו הפתוח. "יפה." סיכם המחנך את השיחה, "עכשיו אתה יכול ללכת." הרעב הציק לו מאוד.
----------------
"אין לך מושג, ברוריה, איזו עבודת קודש עושה בעלך", הרב תנעמי טבל את הלחם במרק, "בענוה, במסירות, במיעוט הדבור ורוב המעשה- בניתי אימפריה. לקחתי כיתה של אפסים, אני אומר לך ברוריה..."
- "שמואל, דבר בשקט, הילד ישן" לחשה האשה המסורה.
הרב תנעמי היה באמצע הנאום שלו. הילד ענין אותו כרגע, כקליפת השום. "...חבורת רחוב עלובה, חלאות אדם, והפכתי אותם לילדי חמד. מתחשבים, מכבדים, מעריכים את מה שעושים למענם", תנעמי נגס בלחם ועיוות את פניו, "ברוריה... את עושה ברוגז עם המלח?"
ברוריה לא שמעה את הסוף. היא הלכה לחדר, להרדים מחדש את התינוק. הרב תנעמי דחה את הצלחת וקם לעבר חדר האמבטיה. "ברוריה, אני נכנס להתקלח" קרא לעברה, מעיר את התינוק שזה עתה נרדם.
ברוריה שכבה על המטה באפיסת כוחות. שירתו של בעלה המתקלח, נעמה לאזניה, והרפתה את גופה. שמורות עיניה הכבדות נעצמו. התינוק שכב לידה, ושיחק באצבעותיה. כשהרב תנעמי יצא מהמקלחת, שניהם כבר היו רדומים. הרב קשר היטב את המגבת סביב גופו, והושיט את ידו הרטובה לעבר מתג החשמל.
המכה היתה מידית. הרב נזרק על הרצפה בכוח, משאיר אחריו אשה ותינוק, ישנים שנת ישרים. כעבור דקות ספורות, הנשמה שלו כבר הגיעה לשמים.
---------------------------
"ברוכים הבאים לגהינום", קבל שלט גדול את פני הבאים. לרב תנעמי היה נדמה לרגע, שהוא בכניסה לאיצטדיון טדי. מלאך אחד, חמוץ פנים, נגש אליו, מחזיק תיק מסמכים.
- " שמואל תנעמי?" , הוא פתח את התיק
- "הרב שמואל תנעמי", תקן אותו הרב בחשדנות. המלאך הרים אליו את פניו החמוצות, והוריד אותן בחזרה לטפסים שלפניו.
- "בוא אחרי" הוא הפטיר, לאחר עיון קל.
תנעמי נגרר בעקבותיו. לגיהנום. "תגיד, יכול להיות שנפלה כאן טעות? אתה בטוח שמדובר בי?" שאל בחוסר אמון
"שמוליק.." המלאך טפח על פניו בעדינות, "כאן אין טעויות חביבי. בוא אחרי נשמה..."
תנעמי הסתכל מסביבו. הגיהנום היה מלא בעמדות מחשבים מעוצבות. "איך זה יכול להיות?" המשיך המחנך הותיק לתהות בקול, "אני? בגיהנום?! מה עשיתי רע? מה פשעי ומה חטאתי?".
אף אחד לא התיחס אליו. המלאך המשיך ללכת, ותנעמי נשרך אחריו. בדרך, הם ראו נשמה אחת, עם עפרון מאחורי האזנים, ופלאפון ביד. "בעקרון, אסור להכניס לכאן פלאפונים", אמר המלאך ביובש, "אבל זה חלק מהעונש שלו."
-"מה זאת אומרת?" התענין תנעמי.
- "הוא היה אינסטלטור בעולם ההוא", ניכר על המלאך שהוא נאלץ להסביר זאת, בכל פעם מחדש. "ובשלב מסוים, לא היה לו כח לגמור עבודות. הוא היה משאיר בית עם קירות הרוסים, צינורות מפוצצים, לוקח את המקדמה- ובורח." תנעמי הביט על השרברב בשאט נפש. "אז העונש שלו ", המשיך המלאך, "שהוא חיב לדבר עם כל הלקוחות המתוסכלים שלו, להתוכח איתם, ובקיצור, איך אומרים אצלכם למטה? לצאת איתם ראש"
המלאך נעצר ליד עמדת מחשב אחת, והורה לתנעמי לשבת. "האמת, שהיתה לך תחרות צמודה בין המצוות לעבירות, והעבירות נצחו על חודה של נקודה." הוא נשמע לרגע כמו שדרן כדורסל, "בעוד כמה שניות תוקרן לך העבירה המכריעה, ולאחר הצפיה, תקבל את העונש", סכם המלאך בקור, "בהצלחה".
תנעמי ישב מול המחשב, חסר אונים. " חיים אני מסביר לך, לא יכולתי לגמור את העבודה!!" הוא שמע את האינסטלטור צורח, "היתה לך בעיה רצינית, אני אומר לך!!"
על מסך המחשב, הופיעה דמותו. הוא היה בכיתה. שלושה ילדים הרימו את אצבעותיהם בשקיקה, כנראה מבקשים לענות על שאלה ששאל. "אורי, בבקשה" נתן תנעמי את רשות הדבור. המצלמה נחה על פניו של דביר. הבעת תסכול נשקפה מהם. באופן נדיר, גם הוא היה במצביעים.
אורי ענה לא נכון. עכשיו נתנה רשות הדבור לאביב. דביר נראה מתאמץ לשמור על פיו. רשות הדבור נתנה כמעט לכל ילדי הכתה. אף אחד לא ענה נכונה. דביר מתח את ידו עוד יותר. הוא יראה לכולם, שגם הוא יודע לענות לשאלות של הרב. הרב תנעמי החל לומר את התשובה הנכונה. ואז דביר התפרץ. הוא שאג את התשובה. התשובה הנכונה הראשונה בחייו.
המצלמה התמקדה עכשיו, ברב תנעמי. " כמה פעמים אמרתי לך, לא להתפרץ?" גער בדביר, "יש לך איזושהיא בעיה? מה שוה התשובה שלך, אם אין לך דרך ארץ??" תנעמי נראה רותח, "גש אלי בסוף השיעור. שמעת, דביר? אתה תגש אלי בסוף השיעור!!" המצלמה נעצרה על פניו של הילד. הסרטון נגמר.
"עכשיו יבוא העונש", הרהר תנעמי נוגות. מבט ילדותי, עמוק, ורב הבעה מלא את המסך.
"נו, באמת", זעם תנעמי, "אז לא נתתי לילד רשות לדבר... אי אפשר לדרוש ממנו קצת שליטה עצמית?" הוא הניף ידו בביטול. תמיד נהג לדרוש מתלמידיו רבות, במיוחד בתחום המדות.
"זה לא כל כך פשוט, חיים", האינסטלטור המשיך בשיחתו הקולנית, "אתה.. תעמיד את עצמך רגע במקומי".
תנעמי הביט בפניו של הילד. "מה אתה מסתכל עלי ככה?" רטן כלפי המסך, "אפשר לחשוב שעשיתי לך בכוונה! קורה! אתה צריך להבין, שיש לי עוד שלושים כמוך. אני רק בנאדם... כלומר... הייתי..."
"חיים!!" השרברב כמעט שבר את הניד מרוב כעס, "זה לא משנה לי בכוונה או לא בכוונה. צריך לקחת אחריות!! יש לך תפקיד, תעשה אותו עד הסוף!!"
תנעמי השפיל את מבטו ביאוש. "חשבתי שזה ככה רק בבית הספר." אמר בטון מאשים, "אני רואה שגם פה התלמיד תמיד צודק! לא משנה מה אני אעשה, התלמיד תמיד צודק!!" קולו הלך והתגבר. דביר הביט אליו מתוך מסך המחשב. פני הילד העצובות-מאשימות, רק הגבירו את כעסו. "אתם חושבים שזה מפחיד אותי הגיהנום שלכם??" צוח בכעס לעבר המלאכים, "תאמינו לי, בכיתות היה לי גיהנום לא פחות מפה. גם העונשים שלכם לא מפחידים אותי! עונש כמוך", הוא צרח אל תוך המסך, "אין גם בגיהנום!!!"
תנעמי התנשף בזעם. נראה היה שזעקותיו עשו רושם. כל מיני נשמות הציצו בו, בחשדנות מהולה בסקרנות .
"הלו, הלו, אל תאבד עשתונות, חיים!!" האינסטלטור לא התיאש, "מותר לך גם לקבל ביקורת, תאמין לי. לקבל. בלי תירוצים. לא תמיד אתה צודק חיים! מלאכים יש רק בשמים." גיחך, "מי כמוני יודע".
תנעמי הרים את מבטו בזהירות, לתוך עיניו של דביר. המצלמה החלה בהילוך חוזר של המתרחש. פעם אחר פעם. ללא מילים. המבט הילדותי, התמים, ננעץ בו שוב ושוב. ודמעה אחת, חמה כאש הגיהנום, החלה לרדת על לחיו.
תגובות