בס"ד

סיפור ילדות שלי, מחורף תשמ"ח... 

זה היה יום סגרירי, יום של חורף אם אינני טועה.

אימא לקחה אותי ואת עינת (אחותי) למרכז העיר להסתובב שם... ואולי לקנות לנו משהו לאכול...

אני הייתי אז בן 3 ועינת הייתה תינוקת חמודה בת שנה בעגלה. 

כילד אהבתי מאד ללכת לחנות צעצועים במדרחוב בפתח תקווה ולהביט בבובה בחלון ראווה של חנות צעצועים. הבובה הייתה מיוחדת בעיניי, בובה גדולה בגובה של 'האנשים הגדולים', העיניים שלה היו נדלקות ונכבות, והיא זזה מצד לצד, בובה שתמיד ריתקה אותי ותמיד תמיד כשהיינו במדרחוב ביקשתי מאימא לעמוד ולהביט בה, הייתי מסוגל לעמוד שעות ולהסתכל ולהסתכל ולהסתכל... 

חיוך גדול היה נסוך על פניי... אחחח... רגעים מתוקים של ילד...

 רגע קסום.

באותו היום, אחרי הצהריים, הגענו למדרחוב ואימא קנתה לי פלאפל. ביקשתי מאימא אם אפשר לאכול ליד הבובה והיא הסכימה. עמדתי ובהיתי בה, כאילו אין כלום מסביבי... אנשים עוברים ושבים, הולכים וחוזרים, ואני בשלי והם בשלהם... 

רגע קסום. 

וכמו שאימא תמיד אמרה לי: "שלא זורקים על הריצפה את הנייר של הפלאפל", אז מבלי שאימא שמה לב ממש בתמימות, הלכתי לחפש פח, ואני לא שמתי לב שנעלמתי פתאום בין סבך האנשים במדרחוב ושאימא נעלמה לי... 

הגעתי לפח ואז לא הבנתי מה קורה, איפה אימא נעלמה?... 

באותם ימים בנו את קניון 'ברוך', הקניון הראשון בפתח תקווה, שהיה סמוך למדרחוב. בגלל הבנייה בנו שם מעבר מקורה בסוף המדרחוב לכיוון הכביש. אני לא יודע למה הגעתי לשם אבל הגעתי, והסתובבתי שם מחפש את אימא, ילד בן 3 מחפש את אימא.  

אני לא אשכח איך שזקן אחד מבוגר שהיה עם שקית של תפוחים, הציע לי, ואח"כ 2 בנות, שראו אותי שם, שאלו אותי: "היי ילד, איפה אימא שלך? למה אתה הולך פה לבד?", אני לא זוכר מה עניתי להם, ומיד הן לקחו אותי לתחנת המשטרה. 

אימא שלי עם עינת, בינתיים חיפשה וחיפשה, ולא ידעה מה לעשות כבר... וכבר התחיל להחשיך, איפה אפשר למצוא ילד בן 3 בתוך כל מרכז העיר? בסופו של דבר היא הלכה למשטרה, ושם... 

שם אני זוכר שהתיישבתי עד כיסא וחיכיתי ליד הדלפק עם הבנות, ואז... 

ופתאום ראיתי את... אימא... 

ברגע שאימא ראתה אותי היא חיבקה אותי חזק חזק... 

ואז סיפרתי לה מה קרה, שהלכתי לחפש פח בשביל הנייר...

אימא חייכה אליי והזילה דימעה...

עמית